אור ירון חוזר לחוויות היציע עם חברו אלון פרקס ז”ל, מכביסט ולוחם מילואים שנהרג בהתקלות בשג’עייה בחודש יוני האחרון.טור מתוך “המשחק האחרון”, מיזם יום הזכרון של “הארץ”
שתף כתבה
בסוף עונת 2020/21, עם הבאזר האחרון שבישר על האליפות של מכבי תל אביב, התכתבנו.
“בוא נעשה מינוי בשנה הבאה”, זרקת לי, “עוברים לתל אביב, חייבים”.
“יאללה, מה יש כבר להפסיד”, עניתי.
משום מה, הייתי בטוח שזו עוד בדיחה שלך, אבל כעבור 10 דקות שילמנו סכום נכבד לקופת המועדון, הבטחנו לעצמנו דייטים שבועיים בהיכל מנורה.
מגיל קטן היינו חברים בקיבוץ. שיחקנו כדורגל, כדורסל, מחניים וכל דבר אפשרי. שנינו היינו מהקטנים בשכבות שלנו. ילידי נובמבר, מרחק שנה פחות שלושה ימים. אבל תמיד היינו בענייני הכדורסל, בכל מקום בעולם, רק לדעת מה קורה. חודש לפני 7 באוקטובר חלמנו איך נטוס ביום ההולדת לטורקיה לראות את מכבי. חלומות לחוד, ומציאות לחוד.
ופתאום חברות קיבוץ טובה נהפכה לקרובה מאוד. במשך ארבע שנים היינו מנויים למכבי. כשהיינו חוזרים בסופ”שים לשחק בקיבוץ לא היינו מתגאים שאנחנו מכבי ולא הפועל, אבל זה לא הפריע לנו “לאהוד” את מכבי. תמיד היינו מספרים לעצמנו שאנחנו פשוט אוהבים כדורסל טוב וזה הצ’אנס שלנו לראות אותו מקרוב. אפילו חשבנו שאם הפועל תעלה ליורוליג נעשה מנוי משולב.
היה לנו את טקס המשחק. נפגשים מחוץ לאולם, רואים זה את זה מרחוק, רוקדים ריקוד מטופש, מי שהגיע ראשון קונה לשנינו בירה, משלימים פערים מהפעם הקודמת, כמה ניתוחים “מקצועיים”, ביקור מהיר בשירותים לשחרור הלחץ, ונכנסים. מהרגע שנפגשנו, ועד סוף המשחק, הייתה תחושה שהזמן עומד מלכת. זמן חסד בשבוע שבו מתרכזים רק באירוע שהגענו אליו.
[אלון פרקס. צילום משפחתי]
היה לנו הבדיחות הקבועות על אלה שישבו לידנו, את השיחות על העתיד, המילואים, סתם תחביבים, ובכללי כל נושא היה אפשרי ומכיל. ידעת לתת מקום לכל שאלה, תהיה או בדיחה. ידעתי שאני לא מגיע רק למשחק או למפגש עם חבר אלא למשהו שהוא גדול מזה מבחינתי. גם כשעברת לבאר שבע, הכל קרה כרגיל, היית מגיע לכל משחק, שבועות כפולים ואפילו שלושה ימים בשבוע. וכל פעם מחדש, הפכת את הכדורסל להרבה יותר גדול ממה שהוא.
היה לנו מנהג שאם מישהו לא יכול לבוא למשחק, צריך להעביר את הכרטיס לשני כדי לא לפגוע בחוויה של המשחק. שלא נשב ליד אנשים שאנחנו לא מכירים. באחד המשחקים לא הייתי בארץ וביקשתי שאבא שלי יגיע למשחק במקומי. כמובן שאספת אותו מהחניה, ושלחת לי תמונה של שניכם ליד הספסל, שותים בירה, דאגת שהחוויה לא תשתנה. בכל שיר תמיד שרת הכי חזק, עד שהגיעה הקללה שלא באה לך טוב, אז העברנו אותה בשקט. תמיד אותה חולצה, אותו צעיף, אותו פופקורן ענק שככל שעלה במחיר כך גדלה אהבתך אליו.
ב-3 ביוני, ב-13:00 בצהריים, שלחתי לך קישור לכרטיסים של גמר הליגה. אמרת שאתה חוזר למוצב בדיוק ביום הזה, ושתכלס כבר אין לך כוח להוציא כסף על המשחקים. שאלתי אם תרצה לבוא אליי לראות את החצי של ירושלים נגד הפועל, ענית שתצא מחר הביתה ושננסה להיפגש. ב-19:00 נהרגת בהיתקלות מול מחבל חמאס בשג’עייה.
אוריה, זוגתך, ביקשה שנלך יחד למשחק הבא. ניסינו לקיים את כל הטקס הקבוע שלנו, בשבילך. הלכנו, אפילו היה ניצחון. אבל כיאה לעולם המוזר שקיים פה בלעדיך, לא הוכתרה אלופה.
אלון פרקס היה חבר של כולם, תמיד. הוא ידע לקבל את כולם, לצחוק עם כולם ולתת לכל אחד להיות הכי אותנטי שהוא יכול. הכי גבוה, הכי יפה, הכי חבר. לכל מקום אליו הגעת סובבת את הראשים של כולם. כל מי שפגש אותך התאהב בך, זה לא היה קשה. מאז שהלכת מכבי ממשיכה לשחק. לפעמים עולה, לפעמים יורדת. אני כבר לא מחזיק במינוי, יד אליהו ימשיך להיות ריק בלעדיך.
מגיל קטן היינו חברים בקיבוץ. שיחקנו כדורגל, כדורסל, מחניים וכל דבר אפשרי. שנינו היינו מהקטנים בשכבות שלנו. ילידי נובמבר, מרחק שנה פחות שלושה ימים. אבל תמיד היינו בענייני הכדורסל, בכל מקום בעולם, רק לדעת מה קורה. חודש לפני 7 באוקטובר חלמנו איך נטוס ביום ההולדת לטורקיה לראות את מכבי. חלומות לחוד, ומציאות לחוד.
ופתאום חברות קיבוץ טובה נהפכה לקרובה מאוד. במשך ארבע שנים היינו מנויים למכבי. כשהיינו חוזרים בסופ”שים לשחק בקיבוץ לא היינו מתגאים שאנחנו מכבי ולא הפועל, אבל זה לא הפריע לנו “לאהוד” את מכבי. תמיד היינו מספרים לעצמנו שאנחנו פשוט אוהבים כדורסל טוב וזה הצ’אנס שלנו לראות אותו מקרוב. אפילו חשבנו שאם הפועל תעלה ליורוליג נעשה מנוי משולב.
היה לנו את טקס המשחק. נפגשים מחוץ לאולם, רואים זה את זה מרחוק, רוקדים ריקוד מטופש, מי שהגיע ראשון קונה לשנינו בירה, משלימים פערים מהפעם הקודמת, כמה ניתוחים “מקצועיים”, ביקור מהיר בשירותים לשחרור הלחץ, ונכנסים. מהרגע שנפגשנו, ועד סוף המשחק, הייתה תחושה שהזמן עומד מלכת. זמן חסד בשבוע שבו מתרכזים רק באירוע שהגענו אליו.
[אלון פרקס. צילום משפחתי]
היה לנו הבדיחות הקבועות על אלה שישבו לידנו, את השיחות על העתיד, המילואים, סתם תחביבים, ובכללי כל נושא היה אפשרי ומכיל. ידעת לתת מקום לכל שאלה, תהיה או בדיחה. ידעתי שאני לא מגיע רק למשחק או למפגש עם חבר אלא למשהו שהוא גדול מזה מבחינתי. גם כשעברת לבאר שבע, הכל קרה כרגיל, היית מגיע לכל משחק, שבועות כפולים ואפילו שלושה ימים בשבוע. וכל פעם מחדש, הפכת את הכדורסל להרבה יותר גדול ממה שהוא.
היה לנו מנהג שאם מישהו לא יכול לבוא למשחק, צריך להעביר את הכרטיס לשני כדי לא לפגוע בחוויה של המשחק. שלא נשב ליד אנשים שאנחנו לא מכירים. באחד המשחקים לא הייתי בארץ וביקשתי שאבא שלי יגיע למשחק במקומי. כמובן שאספת אותו מהחניה, ושלחת לי תמונה של שניכם ליד הספסל, שותים בירה, דאגת שהחוויה לא תשתנה. בכל שיר תמיד שרת הכי חזק, עד שהגיעה הקללה שלא באה לך טוב, אז העברנו אותה בשקט. תמיד אותה חולצה, אותו צעיף, אותו פופקורן ענק שככל שעלה במחיר כך גדלה אהבתך אליו.
ב-3 ביוני, ב-13:00 בצהריים, שלחתי לך קישור לכרטיסים של גמר הליגה. אמרת שאתה חוזר למוצב בדיוק ביום הזה, ושתכלס כבר אין לך כוח להוציא כסף על המשחקים. שאלתי אם תרצה לבוא אליי לראות את החצי של ירושלים נגד הפועל, ענית שתצא מחר הביתה ושננסה להיפגש. ב-19:00 נהרגת בהיתקלות מול מחבל חמאס בשג’עייה.
אוריה, זוגתך, ביקשה שנלך יחד למשחק הבא. ניסינו לקיים את כל הטקס הקבוע שלנו, בשבילך. הלכנו, אפילו היה ניצחון. אבל כיאה לעולם המוזר שקיים פה בלעדיך, לא הוכתרה אלופה.
אלון פרקס היה חבר של כולם, תמיד. הוא ידע לקבל את כולם, לצחוק עם כולם ולתת לכל אחד להיות הכי אותנטי שהוא יכול. הכי גבוה, הכי יפה, הכי חבר. לכל מקום אליו הגעת סובבת את הראשים של כולם. כל מי שפגש אותך התאהב בך, זה לא היה קשה. מאז שהלכת מכבי ממשיכה לשחק. לפעמים עולה, לפעמים יורדת. אני כבר לא מחזיק במינוי, יד אליהו ימשיך להיות ריק בלעדיך.
