ג’ון דיברתולומיאו, קפטן מכבי זו השנה השמינית, מספר בטור לאתר ערוץ הספורט איך הוא רואה את המועד המיוחד, העצב, האובדן, ההקרבה, החיבור לעצמאות והכוח המיוחד של ישראל
שתף כתבה
יום הזכרון הוא מועד חשוב ומשמעותי, אבל גם יום עצוב מאוד. חשוב שננצל את הזמן לתת כבוד ולהוקיר את האנשים שהגנו על המדינה הזו ותרמו כל כך הרבה לחיים שלנו בישראל. בתור אחד שגר פה הרבה זמן, אני יודע שהעובדה הזו לא מובנת מאליה. היא מתאפשרת בזכות ההקרבה של החיילים והמשפחות מאז קום המדינה וזה ממשיך עד היום. ישראל היא מדינה קטנה ואין בית שלא נפגע מהמלחמות לאורך השנים והצורך להגן עליה.
בתור מי שמגיע מארצות הברית, ישנה דינמיקה שונה לגמרי כשמדברים על מלחמה ואובדן. שם לא מרגישים ולא נחשפים לזה את זה בצורה חזקה כמו בישראל. להתמודד עם אובדן ועם מלחמה זה אף פעם לא קל. אני תמיד מנסה לראות את הדברים החיוביים ואחד הדברים ששמתי אליהם לב אחרי שהייתי פה כל כך הרבה זמן. את היכולת של המדינה ושל האנשים בה לקום בכל פעם מחדש.
זהו משהו שצריך להיות גאה בו, לזכור ולהתמקד בו בזמנים קשים. בכל פעם שהמדינה עומדת בפני אתגר, היא מוכיחה שהיא יכולה לקום מחדש. שתמשיך להילחם ותמשיך לחיות. לפחות מבחינתי, זה מה שהרשים אותי מאז שעברתי לפה וראיתי איך ישראל מתמודדת עם זמנים קשים.
ההתמודדות עם מלחמות מגיעה עבורי עם רגשות מעורבים. זו חוויה חדשה, לא משהו שחשבתי שאחווה כשגדלתי בארה”ב. היו זמנים שהרגשתי לחץ, תסכול מסוים, כמובן מודאג ותמיד “על הקצה” במחשבה על מה הולך לקרות הלאה. יחד עם זאת, תמיד ניסיתי לראות את הטוב ואיך אי אפשר תמיד לשלוט בנסיבות או במצב שבו אתה נמצא. זכיתי לראות כיצד ישראל מגיבה ודוחפת קדימה. זה מרשים.
אני מנסה להסביר לאמריקאים שביום הראשון זו יכולה להיות מלחמה וביום השני זה יכול לחזור למצב הרגיל וכולם שוב ברחובות. קשה להבין את זה עד שאתה רואה את זה בעיניים שלך. זו חלק מהמנטליות, חלק מהיכולת לקום בכל פעם מחדש. חלק מההסתגלות שהישראלים היו צריכים לעשות במשך דורות.
במשחקים אני נפגש עם משפחות של נופלים וחטופים, וזה תמיד קשה. אני לא יכול לדמיין לעבור אובדן כזה כמשפחה. אבות, בנים, בנות, אחים, אחיות. קשה לי לשים את עצמי בנעליים שלהם ולהבין מה הם עוברים. הלב יוצא אליהם. אני שמח שאנחנו מצליחים למצוא דרכים לכבד אותם, להראות במעט את ההערכה שלנו אליהם. כמובן שזה אף פעם לא יפצה על האובדן. לפעמים זו רק מחווה קטנה ואנחנו מקווים שביחד אפשר להתקדם ולהחלים. חשוב לכבד אותם, להיות שם אחד עבור השני ולעזור בכל דרך שאפשר. להראות את ההערכה שלך על השירות ועל ההקרבה.
לטעמי, טוב שמיד אחרי יום הזכרון מגיע יום העצמאות. הראשון הוא יום עצוב בו אתה מכבד את אלה ששירתו ונפלו, וביום שלאחר מכן חוגג את עצמאות המדינה. שני הדברים האלה הולכים יד ביד – למדינה הזו אין עצמאות בלי ההקרבה של כל המדינה, של החיילים והמשפחות. זה ייחודי כשזה מגיע כך, האחד בעקבות השני.
פורסם באתר ערוץ הספורט
בתור מי שמגיע מארצות הברית, ישנה דינמיקה שונה לגמרי כשמדברים על מלחמה ואובדן. שם לא מרגישים ולא נחשפים לזה את זה בצורה חזקה כמו בישראל. להתמודד עם אובדן ועם מלחמה זה אף פעם לא קל. אני תמיד מנסה לראות את הדברים החיוביים ואחד הדברים ששמתי אליהם לב אחרי שהייתי פה כל כך הרבה זמן. את היכולת של המדינה ושל האנשים בה לקום בכל פעם מחדש.
זהו משהו שצריך להיות גאה בו, לזכור ולהתמקד בו בזמנים קשים. בכל פעם שהמדינה עומדת בפני אתגר, היא מוכיחה שהיא יכולה לקום מחדש. שתמשיך להילחם ותמשיך לחיות. לפחות מבחינתי, זה מה שהרשים אותי מאז שעברתי לפה וראיתי איך ישראל מתמודדת עם זמנים קשים.
ההתמודדות עם מלחמות מגיעה עבורי עם רגשות מעורבים. זו חוויה חדשה, לא משהו שחשבתי שאחווה כשגדלתי בארה”ב. היו זמנים שהרגשתי לחץ, תסכול מסוים, כמובן מודאג ותמיד “על הקצה” במחשבה על מה הולך לקרות הלאה. יחד עם זאת, תמיד ניסיתי לראות את הטוב ואיך אי אפשר תמיד לשלוט בנסיבות או במצב שבו אתה נמצא. זכיתי לראות כיצד ישראל מגיבה ודוחפת קדימה. זה מרשים.
אני מנסה להסביר לאמריקאים שביום הראשון זו יכולה להיות מלחמה וביום השני זה יכול לחזור למצב הרגיל וכולם שוב ברחובות. קשה להבין את זה עד שאתה רואה את זה בעיניים שלך. זו חלק מהמנטליות, חלק מהיכולת לקום בכל פעם מחדש. חלק מההסתגלות שהישראלים היו צריכים לעשות במשך דורות.
במשחקים אני נפגש עם משפחות של נופלים וחטופים, וזה תמיד קשה. אני לא יכול לדמיין לעבור אובדן כזה כמשפחה. אבות, בנים, בנות, אחים, אחיות. קשה לי לשים את עצמי בנעליים שלהם ולהבין מה הם עוברים. הלב יוצא אליהם. אני שמח שאנחנו מצליחים למצוא דרכים לכבד אותם, להראות במעט את ההערכה שלנו אליהם. כמובן שזה אף פעם לא יפצה על האובדן. לפעמים זו רק מחווה קטנה ואנחנו מקווים שביחד אפשר להתקדם ולהחלים. חשוב לכבד אותם, להיות שם אחד עבור השני ולעזור בכל דרך שאפשר. להראות את ההערכה שלך על השירות ועל ההקרבה.
לטעמי, טוב שמיד אחרי יום הזכרון מגיע יום העצמאות. הראשון הוא יום עצוב בו אתה מכבד את אלה ששירתו ונפלו, וביום שלאחר מכן חוגג את עצמאות המדינה. שני הדברים האלה הולכים יד ביד – למדינה הזו אין עצמאות בלי ההקרבה של כל המדינה, של החיילים והמשפחות. זה ייחודי כשזה מגיע כך, האחד בעקבות השני.
פורסם באתר ערוץ הספורט
