סיפורה של ד”ר טליה עדן, שחקנית מאמכבי שהחליטה להיות תורמת איברים אלטרואיסטית לאחר שאיבדה את אביה כי לא נמצא לו תורם בזמן. כעת היא מצפה לחזור לכדורסל אחרי שתרמה אונת כבד שהצילה את חייה של תינוקת בת 8 חודשים
שתף כתבה
“מאז שהצטרפתי למאמכבי, זה הפך למקום של שקט ואיפוס עבורי”
ד”ר טליה עדן (39), חברת סגל בכיר במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בר אילן, גדלה בגבעת שמואל כבת הזקונים במשפחה של שלושה ילדים. אמא שלה הייתה מתמטיקאית בצבא ובהמשך מורה למתמטיקה, אביה היה מהנדס בניין. “גדלנו בבית מאוד ריאלי, גם אחי ואחותי בתחום של מדעי המחשב. התחלתי לשחק כדורסל כבר ביסודי ולצערי החוג לבנות נסגר אחרי שנה, אז המשכתי פשוט כתחביב”.
“התחלתי לשחק שוב בזמן הלימודים באוניברסיטה, עד שהילדים נולדו”, מספרת טליה, שהצטרפה בשנים האחרונות אל מאמכבי – חוג שהוא קהילה בתוך משפחת מכבי תל אביב, גרסת הכדורסל של מאמאנט. “לפני שנה חזרתי שוב למגרש עוד לפני שהכרתי את מאמכבי. הבן הבכור שלי שיחק במשך שנתיים בחוג של מכבי כדורסל, אז כשראיתי את המודעה על אימונים לנשים מיד נרשמתי לאימון ניסיון”.
“תוך כדי הקמת מחלקת הנערות והנשים במכבי תל אביב, ראינו לנכון לשלב בפירמידה שנבנתה מכיתות א’ ועד יב’ ובוגרות גם אופציה לנשים שמעוניינות ללמוד כדורסל ולהגיע פעם בשבוע לחוג מסודר”, מתארת שירי גולד, מנהלת מחלקת הנערות והנשים במכבי. “מאמכבי יועד בתחילת הדרך לאימהות של שחקנים ושחקניות במחלקת הנוער והנערות כדי לחבר אותן יותר לענף הכדורסל ולמכבי תל אביב”.
“התחלתי לשחק שוב בזמן הלימודים באוניברסיטה, עד שהילדים נולדו”, מספרת טליה, שהצטרפה בשנים האחרונות אל מאמכבי – חוג שהוא קהילה בתוך משפחת מכבי תל אביב, גרסת הכדורסל של מאמאנט. “לפני שנה חזרתי שוב למגרש עוד לפני שהכרתי את מאמכבי. הבן הבכור שלי שיחק במשך שנתיים בחוג של מכבי כדורסל, אז כשראיתי את המודעה על אימונים לנשים מיד נרשמתי לאימון ניסיון”.
“תוך כדי הקמת מחלקת הנערות והנשים במכבי תל אביב, ראינו לנכון לשלב בפירמידה שנבנתה מכיתות א’ ועד יב’ ובוגרות גם אופציה לנשים שמעוניינות ללמוד כדורסל ולהגיע פעם בשבוע לחוג מסודר”, מתארת שירי גולד, מנהלת מחלקת הנערות והנשים במכבי. “מאמכבי יועד בתחילת הדרך לאימהות של שחקנים ושחקניות במחלקת הנוער והנערות כדי לחבר אותן יותר לענף הכדורסל ולמכבי תל אביב”.
“מהר מאוד זה הפך מסתם אימון כושר לזמן איכות שהוא קדוש בלו”ז השבועי שלי”
“ראינו שבניגוד לגברים, שמתאגדים יחד והולכים לספורטק או שוכרים אולם על מנת שזה יקרה, אצל נשים חשוב לקבוע מועד, מקום ושעה ומאמנת מקצועית ומחויבת. ואז הקסם קורה”, ממשיכה גולד. “השנה, נפתח מוקד חדש גם במרכז העיר והמאמנות עופר וענת הן מודל נהדר לחיקוי ומובילות את הנשים דרך מקסימה. נשות מאמכבי בסניף ניצנים כבר קובעות לבד להתאמן פעם נוספת בשבוע ומגיעות למשחקים בהיכל מנורה. זו תרבות ספורט, גאוות יחידה ובעיקר כיף גדול שיש בבתים בתל אביב נשים שיוצאות לשחק כדורסל בשביל הספורט, ההנאה והמפגש החברתי. אני מקווה שנצליח העונה לקיים גם משחקי אימון בין הסניפים ולהניע מחנה אימון משותף”.
“האימון בכל שבוע הוא הזמן שלי. גם בשביל הבריאות הגופנית וגם בשביל הבריאות הנפשית”, מדגישה טליה עדן. “הצטרפתי בשביל הכדורסל, אבל תוך רגע זה הפך גם למפגש חברתי וכיפי. עופר, המאמנת המופלאה שלנו, דואגת גם למשחק הקבוצתי וליכולות האישיות שלנו וגם לאווירה החברתית הנפלאה בקבוצה. מהר מאוד זה הפך מסתם אימון כושר לזמן איכות שהוא קדוש בלו”ז השבועי שלי”.
ברקע הרצון העז של טליה לפעילות תמיד שכן זכרון כואב משנות הנעורים. “מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאבא שלי חולה בהפטיטיסC , מחלה נגיפית שפוגעת בכבד בהדרגה. למרות זאת, במשך רוב השנים המחלה הייתה מנוהלת והוא התנהל רגיל לחלוטין. בשנות התיכון שלי מצבו התחיל להידרדר והאשפוזים נעשו תכופים וממושכים יותר. בשלב מסוים כבר היה ברור שללא השתלת כבד הוא לא יוכל להמשיך עוד זמן רב, כיוון שהכבד שלו בקושי תיפקד. לא דיברנו על זה הרבה באופן מפורש בבית, אבל כולנו חיכינו וקיווינו שיימצא עבורו כבד בזמן”.
“בסופו של דבר, במהלך האשפוז האחרון הוא חטף זיהום נוסף”, מתארת ד”ר עדן בכאב. “מצבו הידרדר במהירות והוא כבר לא הצליח להילחם בו. דווקא אחרי שנים של מחלה, הסוף היה מהיר מאוד ולצערי לא הספקנו להיפרד ממנו כראוי”. זה היה לפני 22 שנים, טליה הייתה בכתה יב’.
כיצד זה השפיע עלייך?
“האימון בכל שבוע הוא הזמן שלי. גם בשביל הבריאות הגופנית וגם בשביל הבריאות הנפשית”, מדגישה טליה עדן. “הצטרפתי בשביל הכדורסל, אבל תוך רגע זה הפך גם למפגש חברתי וכיפי. עופר, המאמנת המופלאה שלנו, דואגת גם למשחק הקבוצתי וליכולות האישיות שלנו וגם לאווירה החברתית הנפלאה בקבוצה. מהר מאוד זה הפך מסתם אימון כושר לזמן איכות שהוא קדוש בלו”ז השבועי שלי”.
ברקע הרצון העז של טליה לפעילות תמיד שכן זכרון כואב משנות הנעורים. “מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שאבא שלי חולה בהפטיטיסC , מחלה נגיפית שפוגעת בכבד בהדרגה. למרות זאת, במשך רוב השנים המחלה הייתה מנוהלת והוא התנהל רגיל לחלוטין. בשנות התיכון שלי מצבו התחיל להידרדר והאשפוזים נעשו תכופים וממושכים יותר. בשלב מסוים כבר היה ברור שללא השתלת כבד הוא לא יוכל להמשיך עוד זמן רב, כיוון שהכבד שלו בקושי תיפקד. לא דיברנו על זה הרבה באופן מפורש בבית, אבל כולנו חיכינו וקיווינו שיימצא עבורו כבד בזמן”.
“בסופו של דבר, במהלך האשפוז האחרון הוא חטף זיהום נוסף”, מתארת ד”ר עדן בכאב. “מצבו הידרדר במהירות והוא כבר לא הצליח להילחם בו. דווקא אחרי שנים של מחלה, הסוף היה מהיר מאוד ולצערי לא הספקנו להיפרד ממנו כראוי”. זה היה לפני 22 שנים, טליה הייתה בכתה יב’.
כיצד זה השפיע עלייך?
“כל מהלך המחלה שלו השפיע עליי עמוקות. אני חושבת שזו אחת הסיבות לכך שאני מאוד מודעת לסביבה שלי ולשאלה אם יש מישהו שזקוק למשהו. גם התחושה של להיות תלויה בכך שמישהו אחר יוכל וירצה לעזור, בלי יכולת אמיתית לעשות משהו בעצמך, נשארה איתי. היא הובילה אותי למסקנה שאני תמיד אנסה לעזור איפה שאני יכולה, כדי שאחרים יחוו קצת פחות מחוסר האונים הזה”.
ההחלטה הזו הצעידה את טליה עדן לדרך בה מעטים הצועדים. מסלול מעורר השראה. “כבר בתחילת שנות העשרים שלי פניתי למרכז הלאומי להשתלות והתעניינתי באפשרות של תרומת כבד אלטרואיסטית. בזמנו זה עוד לא היה נפוץ. גם מפאת גילי הצעיר, מתאמת ההשתלות ששוחחתי איתה המליצה לי לחכות כמה שנים ולחזור לנושא כשאהיה בוגרת ושלמה יותר עם ההחלטה”.
“מאז התחתנתי, נולדו לי שני ילדים וגם אני וגם בעלי היינו בתוך קריירה אקדמית תובענית, כך שאף פעם לא הרגיש שזה הזמן המתאים”, נזכרת טליה, אבל הרצון תמיד בער בה. “לאחרונה חזרנו משהות של כמה שנים בפוסט־דוקטורט בחו”ל, הקריירה התייצבה והילדים גדלו, והגעתי למסקנה שעכשיו זה הזמן”.
“לפני כשנה פניתי שוב למרכז הלאומי להשתלות והתחלתי תהליך שכלל בדיקות רפואיות מקיפות וכן הערכה סוציאלית ופסיכולוגית. בסופו של התהליך – שהוא די מפרך, יש לומר – עמדתי בפני ועדה שבדקה את כל התיק הרפואי והאישי שלי ואישרה לי להפוך לתורמת אלטרואיסטית”.
“מאותו רגע למעשה הייתי רשומה כתורמת פוטנציאלית, כך שבמקרה הצורך יכולים היו לפנות אליי ולבדוק אם תרומה מתאימה אפשרית. למעשה, לפני התרומה שהתממשה בסופו של דבר, היו עוד שתי פניות לגבי ילדים אחרים. בשני המקרים, לשמחתנו, נמצא להם בסופו של דבר תורם מתוך המעגל המשפחתי המורחב ולכן התרומה שלי לא נדרשה”.
ואז הגיעה פניה נוספת. “ביסאן הייתה התינוקת השלישית שעבורה התקשרו אליי. לא הכרתי אותה או את משפחתה קודם לכן. הפעם לא נמצא תורם מתאים בקרב בני משפחתה או מעגל החברים, ולכן פנו אליי. היא סבלה מבעיה מולדת בדרכי המרה שלאט לאט הרסה את הכבד שלה. היא הייתה אז בת שמונה חודשים”.
מדובר בצעד משמעותי. איך הגיבו במשפחה?
ההחלטה הזו הצעידה את טליה עדן לדרך בה מעטים הצועדים. מסלול מעורר השראה. “כבר בתחילת שנות העשרים שלי פניתי למרכז הלאומי להשתלות והתעניינתי באפשרות של תרומת כבד אלטרואיסטית. בזמנו זה עוד לא היה נפוץ. גם מפאת גילי הצעיר, מתאמת ההשתלות ששוחחתי איתה המליצה לי לחכות כמה שנים ולחזור לנושא כשאהיה בוגרת ושלמה יותר עם ההחלטה”.
“מאז התחתנתי, נולדו לי שני ילדים וגם אני וגם בעלי היינו בתוך קריירה אקדמית תובענית, כך שאף פעם לא הרגיש שזה הזמן המתאים”, נזכרת טליה, אבל הרצון תמיד בער בה. “לאחרונה חזרנו משהות של כמה שנים בפוסט־דוקטורט בחו”ל, הקריירה התייצבה והילדים גדלו, והגעתי למסקנה שעכשיו זה הזמן”.
“לפני כשנה פניתי שוב למרכז הלאומי להשתלות והתחלתי תהליך שכלל בדיקות רפואיות מקיפות וכן הערכה סוציאלית ופסיכולוגית. בסופו של התהליך – שהוא די מפרך, יש לומר – עמדתי בפני ועדה שבדקה את כל התיק הרפואי והאישי שלי ואישרה לי להפוך לתורמת אלטרואיסטית”.
“מאותו רגע למעשה הייתי רשומה כתורמת פוטנציאלית, כך שבמקרה הצורך יכולים היו לפנות אליי ולבדוק אם תרומה מתאימה אפשרית. למעשה, לפני התרומה שהתממשה בסופו של דבר, היו עוד שתי פניות לגבי ילדים אחרים. בשני המקרים, לשמחתנו, נמצא להם בסופו של דבר תורם מתוך המעגל המשפחתי המורחב ולכן התרומה שלי לא נדרשה”.
ואז הגיעה פניה נוספת. “ביסאן הייתה התינוקת השלישית שעבורה התקשרו אליי. לא הכרתי אותה או את משפחתה קודם לכן. הפעם לא נמצא תורם מתאים בקרב בני משפחתה או מעגל החברים, ולכן פנו אליי. היא סבלה מבעיה מולדת בדרכי המרה שלאט לאט הרסה את הכבד שלה. היא הייתה אז בת שמונה חודשים”.
מדובר בצעד משמעותי. איך הגיבו במשפחה?
“בעלי הכיר את הרצון שלי עוד מלפני שהתחתנו ולכן, למרות הדאגה, הוא תמך לאורך כל הדרך. לילדים ולמשפחה סיפרנו רק קצת לפני הניתוח כדי שלא ידאגו יותר מדי”.
כשנסגר התאריך לניתוח, כל המשפחה מיד התגייסה כדי להיות עם הילדים ולאפשר לבעלה של טליה להיות לצדה בזמן הניתוח והאשפוז. גם הילדים הבינו את המצב ונרתמו בדרכם. “ההתגייסות של כולם הייתה מרגשת מאוד עבורי”, היא מודה.
זה תהליך מטלטל, מה את יכולה לספר עליו?
כשנסגר התאריך לניתוח, כל המשפחה מיד התגייסה כדי להיות עם הילדים ולאפשר לבעלה של טליה להיות לצדה בזמן הניתוח והאשפוז. גם הילדים הבינו את המצב ונרתמו בדרכם. “ההתגייסות של כולם הייתה מרגשת מאוד עבורי”, היא מודה.
זה תהליך מטלטל, מה את יכולה לספר עליו?
“הניתוח עצמו התקיים בשניידר וארך מספר שעות. תרמתי לה אונת כבד. לאחר מכן אושפזתי לשבוע במחלקת ההשתלות בבילינסון. ביסאן אושפזה לאחר הניתוח במחלקת טיפול נמרץ ילדים, ואחרי כמעט שבועיים עברה למחלקת ילדים. כחודשיים לאחר הניתוח היא כבר השתחררה הביתה. התרומה אמורה לפתור את הבעיה כך שמעבר לתרופה נגד דחייה של הכבד, היא אמורה להיות לחלוטין בריאה. אני שומרת על קשר עם המשפחה שלה וזה נפלא לראות איך היא גדלה ומתחזקת מיום ליום”.
ובכל זאת, מדובר בתורמת שקיימה אורח חיים פעיל, אפילו ספורטיבי. כעת היה על טליה לשוב למסלול בעצמה. “את השיקום התחלתי כבר בבית החולים, עם פיזיותרפיסטית שהגיעה למחלקה ועזרה לי להבין איך לנשום נכון, להתהלך ולהתנהל עם החתך ועם החולשה בשרירי הבטן בעקבות הניתוח. כשחזרתי הביתה המשכתי בפיזיותרפיה כדי להתחיל בהדרגה לחזור לפעילות רגילה. זה לקח קצת זמן וסבלנות, אבל כבר חודשיים אחרי הניתוח חזרתי לחדר הכושר. עכשיו, שלושה חודשים אחרי הניתוח, עשיתי טרק באורך 14 קילומטרים עם כ־1,000 מטר טיפוס. אז אני חושבת שאפשר להכריז שסוף סוף חזרתי לעצמי”.
עדיין תרמת חלק מגופך, לא מדובר באיסוף מצרכים או למלא פרטי אשראי.
ובכל זאת, מדובר בתורמת שקיימה אורח חיים פעיל, אפילו ספורטיבי. כעת היה על טליה לשוב למסלול בעצמה. “את השיקום התחלתי כבר בבית החולים, עם פיזיותרפיסטית שהגיעה למחלקה ועזרה לי להבין איך לנשום נכון, להתהלך ולהתנהל עם החתך ועם החולשה בשרירי הבטן בעקבות הניתוח. כשחזרתי הביתה המשכתי בפיזיותרפיה כדי להתחיל בהדרגה לחזור לפעילות רגילה. זה לקח קצת זמן וסבלנות, אבל כבר חודשיים אחרי הניתוח חזרתי לחדר הכושר. עכשיו, שלושה חודשים אחרי הניתוח, עשיתי טרק באורך 14 קילומטרים עם כ־1,000 מטר טיפוס. אז אני חושבת שאפשר להכריז שסוף סוף חזרתי לעצמי”.
עדיין תרמת חלק מגופך, לא מדובר באיסוף מצרכים או למלא פרטי אשראי.
“הכבד הוא איבר מדהים, עם יכולת התחדשות יוצאת דופן. לאחר תרומת חלק מהכבד, החלק שנשאר בגופו של התורם גדל מחדש בהדרגה ומתקרב בתוך חודשיים לנפח ותפקוד המקורי. גם החלק שהושתל אצל המקבל גדל בהתאם לצורכי הגוף. לכן במקרה של ביסאן, הכבד שקיבלה פשוט יגדל יחד איתה לאורך חייה”.
מה את מקווה שהקוראות והקוראים ייקחו מהדרך שלך?
מה את מקווה שהקוראות והקוראים ייקחו מהדרך שלך?
“אני מקווה קודם כל שכולם יחתמו על כרטיס אדי וישוחחו על הרצון שלהם עם האנשים הקרובים להם. אמנם זו שיחה שלא תמיד נעים לקיים, אבל אם חס וחלילה קורה משהו, הידיעה מה האדם רצה יכולה להקל מאוד על המשפחה ברגע קשה ממילא. אנחנו לא אוהבים לחשוב על חולי ומוות כשאנחנו בריאים, אבל עבור אנשים שמחכים להשתלה תרומת איברים יכולה להיות ממש ההבדל בין חיים למוות”.
“אני גם מקווה שאנשים ידעו שקיימת אפשרות של תרומת איברים מן החי”, מסבירה טליה. “זו החלטה מאוד אישית ומשמעותית, והיא בוודאי לא מתאימה לכל אחד ולא משהו שהייתי רוצה שמישהו ירגיש מחויב לעשות. אבל למי שהאפשרות הזאת מדברת אליו, חשוב לדעת שהיא קיימת ושאפשר תמיד לפנות למרכז הלאומי להשתלות, לשאול ולקבל מידע. אמנם תרומץ איברים כרוכה בניתוח ובהחלמה לא קצרה, אבל חשוב לי שאנשים ידעו שאפשר לחזור אחריה לחיים מלאים ולפעילות רגילה. לא חייבים לעשות משהו גדול ודרמטי כדי לעזור. אם כל אחד ישים לב לאנשים סביבו ויעשה טוב איפה שהוא יכול, העולם יהיה מקום טוב יותר”.
אז מתי את חוזרת למגרש?
“אני גם מקווה שאנשים ידעו שקיימת אפשרות של תרומת איברים מן החי”, מסבירה טליה. “זו החלטה מאוד אישית ומשמעותית, והיא בוודאי לא מתאימה לכל אחד ולא משהו שהייתי רוצה שמישהו ירגיש מחויב לעשות. אבל למי שהאפשרות הזאת מדברת אליו, חשוב לדעת שהיא קיימת ושאפשר תמיד לפנות למרכז הלאומי להשתלות, לשאול ולקבל מידע. אמנם תרומץ איברים כרוכה בניתוח ובהחלמה לא קצרה, אבל חשוב לי שאנשים ידעו שאפשר לחזור אחריה לחיים מלאים ולפעילות רגילה. לא חייבים לעשות משהו גדול ודרמטי כדי לעזור. אם כל אחד ישים לב לאנשים סביבו ויעשה טוב איפה שהוא יכול, העולם יהיה מקום טוב יותר”.
אז מתי את חוזרת למגרש?
“חוזרות בספטמבר! איזה כיף!!! אני כבר לא יכולה לחכות. מאמכבי פועלת בשני סניפים, האחד באולם ניצנים בצפון תל אביב והשני באולם גבריאלי במרכז תל אביב. אפשר להתקשר לשירי גולד או לשלוח מייל ולבוא לאימון ניסיון. משם, אני מזהירה מראש, הדרך להתמכרות קצרה”.
