השבוע לפני 3 שנים – מכבי אלופת אירופה

לכל חובב ספורט באשר הוא יש איזה יום אחד שאותו הוא לעולם לא ישכח. המבוגרים שבינינו עוד נזכרים איך הצטופפו באצטדיון רמת גן ב-1956 כדי לראות את נחום סטלמך כובש מול ברה”מ, הדור שאחריו מתרפק עדיין על הזיכרונות ממכסיקו 70 ועל ימי וירטון העליזים והחגיגות בכיכר מלכי ישראל שבאו אחריהן, אבל אם נתקדם לעבר המאה ה-21, הרי שאין אחד שלא זוכר את מוצאי שבת, ה-1.5.2004 – גמר הפיינל פור בהיכל נוקיה בתל אביב.

הסיפור של אותו ערב בלתי נשכח התחיל כמובן עוד הרבה קודם. שלושה שבועות, יומיים ו-2.2 שניות קודם לכן, הייתה זו ז’לגיריס קובנה, קבוצה בינונית פלוס, אבל פלוס של 2.20 מ’ ו-20 טון ניסיון – ארוידאס סאבוניס. הליטאים הגיעו ב-8.4 למשחק בת”א על כל הקופה, והיו הכי קרובים שרק אפשר לשריין מקומות לפיינל פור המתקרב ובא. רצף מדהים של ניסים שאף במאי קולנוע לא יכול אפילו לחשוב עליו, הסתיים במסירת קווטרבק של גור שלף ושלשה מכוכב אחר של דרק שארפ במה שנחשב לאחד מרגעי השיא של הכדורסל הישראלי בכל הזמנים. מכבי כפתה הארכה על הליטאים ההמומים שכבר לא יכלו לעשות דבר אלא להיכנע ולפנות את הכרטיס האחרון לצהובים שהיו חייבים אותו יותר מכולם.

על אדי ההתרגשות והתדהמה של אותו ערב הגיעו שוב רבבת הצהובים להיכל נוקיה למשחק מול הקבוצה החזקה ביותר ביבשת באותה עונה – צסק”א מוסקבה. הרוסים שכבר ניצחו באותה עונה בתל אביב פתחו מצוין וסיכנו לאורך רוב שלבי המשחק את חלום התואר של הצהובים. מכבי שכבר עברה כל כך הרבה דרמות באותה עונה, ידעה ללחוץ על הדוושה בדקות האחרונות ולנצח 85:93. משלב זה כל מה שהפריד בין מכבי לגביע היו 40 דקות וקבוצה איטלקית מוכשרת במיוחד – סקיפר בולוניה.

האיטלקים שניצחו בחצי הגמר הראשון בדרבי את סיינה לאחר הארכה, כבר ניצחו כמה חודשים קודם לכן את מכבי ורבבת אוהדיה בהיכל, כך שעל הנייר הייתה זו משוכה קשה במיוחד לצהובים, אבל כל זאת למעשה קשור בכדורסל נטו. בספורט בכלל ובכדורסל בפרט, ישנם דברים שמתחילים לא רק במגרש ואינם קשורים בנקודות, כדורים חוזרים או הגנה אזורית. ה-1.5 מצוין בעולם כחג הפועלים, אך באותו ערב היה זה חג למכבים. 10,000 איש, לבושים באותו צבע וחמושים באנרגיות שקיימות רק בתחנות כח, יצרו באותו ערב אווירה שאי אפשר לתאר במילים. היה ברור לכל מי שהגיע באותו ערב להיכל היא שבערב הזה ישנן שתי אפשרויות – או שמכבי תנצח, או שסקיפר תפסיד. למרות שהאיטלקים כבר עברו בוודאי מספר מגרשים מלאים ואפילו עוינים ברמה הספורטיבית, ספק אם הם אי פעם נתקלו בהר געש שכזה. הרבע הראשון היה נוק אאוט צהוב מוחלט. פארקר, באסטון, וויצ’יץ’, בורשטיין, בלותנטאל ויאסיקבצ’יוס ריחפו, הטביעו וצלפו מכל עבר עד שלוח התוצאות הראה לאחר 10 דקות תמונה די ברורה – מכבי 31, בולוניה 13. הקהל, מיותר לציין, פשוט לא ישב לרגע.

הרבע השני לא היה שונה בהרבה מהראשון. ניסיונות של האיטלקים לחזור למשחק נבלמו מיד ע”י הצהובים ובמקרה הזה לא מדובר רק באלה שהיו על הפרקט. הקהל המשיך לדחוף את מכבי שהמשיכה לרחף ולהגדיל את ההפרש עוד ועוד עד שהלוח התוצאות הראה בהפסקה 30:55 צהוב. מזה, בשלב הזה אפילו הפסימיים ביותר בין האוהדים ידעו שהעסק גמור.

הרבע השלישי היה בבחינת שואו-טיים אחד גדול. לאיטלקים כבר לא היו את הכוחות הפיזייים והנפשיים לחזור מפיגור כזה, מה עוד שהם היו חמישה מול רבבה. פשוט לא כוחות. במכבי כל אחד ירה וכל אחד פגע. בסיום הרבע השלישי התוצאה הייתה כבר 50:81 ולא נותר היה ליהנות מההצגה הכי טובה ביבשת ברבע האחרון בה המשיכה מכבי לתת לקהל את תמורה שאפילו אי אפשר למדוד בכסף. מכבי קבעה באותו ערב מספר שיאים שספק אם אי פעם יישברו – שיא הנקודות בגמר, ההפרש הגבוה ביותר, שיא נקודות ברבע, שיא נקודות במחצית, שיא אחוזי קליעה ל-2, שיא אחוזי קליעה ל-3 והרשימה עוד ארוכה.

התוצאה שנרשמה על הלוח בסיום הייתה כמעט בלתי נתפסת – מכבי 118, בולוניה 74. רשימת הקלעים הייתה עשירה במיוחד – אנתוני פארקר קלע 21 נק’, דיויד בלותנטאל 20,
יאסיקבצ’יוס 18, בורשטיין 17, באסטון, שארפ וויצ’יץ’ 9 כ”א, הלפרין 7 נק’, שונדוב 4, בן שימול ושלף 2 כ”א. דיון תומאס היה היחידי ש”הצליח” לסיים עם 0 נק’…

בסיום ערך קפטן מכבי גור שלף מחווה יוצאת דופן לדרק שארפ וקרא לו להניף ביחד את הגביע לו כל כך חיכו הצהובים באותה עונה. מכאן כבר עבר כל הפוקוס לקהל שיצא לחגוג עד השעות הקטנות בפארק הירקון את גביע אירופה הרביעי בתולדותיה של מכבי תל אביב. 3 שנים עברו מאז אותו ערב, מכבי ודאי עוד תזכה בתארים רבים במקומות שונים, אך ספק אם אי פעם יהיה ערב שישתווה לאותו 1.5 בתל אביב.