יוני לב-ארי מספר בפינת האוהדים על החוויות שלו מקטש השחקן ועל הפנטזיות מקטש המאמן
“לקראת המשחק הכל כך חשוב, הקרב על העליה לפיינל פור האירופאי, קפטן מכבי תל-אביב, הרכז הוותיק עודד קטש, מנסה להנמיך ציפיות”.
בעולם מושלם, כך אמורה היתה להתחיל הכתבה המרכזית בכלי התקשורת יום לפני המשחק נגד צסק”א בארץ באפריל השנה. כי אם לא הפציעה הכל כך קשה ומתסכלת, אין בכלל ספק – קטש היה חוזר הביתה, עם אותה טונת כישרון שכבר הכרנו, אבל הרבה יותר שקול ומנוסה. אולי לצד שאראס, אולי במקומו, והיה מוביל את השושלת הצהובה לאותם ההישגים, או אולי יותר (במקום סולומון?) במהלך השנים האחרונות.
היום, בגיל 32, הוא היה המנהיג הבלתי מעורער של מכבי.
הזיכרון האמיתי הראשון שלי ממנו, היה בעונה המלאה הראשונה שלו בבוגרים של מכבי תל אביב. ירושלים הגיעה ליד אליהו, עם פפי תורג’מן ועדי גורדון בקו האחורי, כשמולם עומד הילד של מכבי. הילד הזה הוביל את מכבי לקונצרט של כדורסל, כשבאחד המהלכים הבלתי נשכחים קטש יצא למתפרצת וסיבסב את כל הקו האחורי של ירושלים בקו החצי. המהלך נגמר בעוד סל וירטואוזי של עודד, וגורדון ופפי עד עכשיו מחפשים לאן הילד הזה ברח להם. המשחק נגמר ב- 69-86 למכבי. עודד, אגב, קלע אז 22 נק’.
בהמשך, כמובן, הגיעו עוד המון רגעים בלתי נשכחים. אחד מהם היה הקונצרט במשחק החוץ במילאנו, נגד סטפנאל שהיתה אז במקום הראשון. מכבי ניצחה 88-85, כשקטש קולע 20, עם 4-6 לשלוש. רגע אחר היה זריקות העונשין בגמר הגביע של 99′ נגד ירושלים, 3 שניות לסיום המשחק. איזה קור רוח (תשאלו את אוסטין כמה זה קשה).
הגורל רצה, ואחרי השלשה שהוא קבר לנו כמו חץ לתוך הלב, בגמר בסלוניקי, הוא כבר לא כדרר יותר במשחק רשמי.
הזיכרון האחרון שלי ממנו במגרש כדורסל, שלא כמאמן, היה כשהוא נכנס למגרש בברסי, בגמר 2001, על אזרחי, מפוצץ ברגשות מעורבים. אז כבר היה לנו את פארקר שינקום על ההפסד ההוא שנה קודם לכן, בשלשה מדהימה משלו.
עודד לא תמיד ידע לעשות את הדבר הנכון, ובהרבה מקרים הוא גם ידע להרגיז את הצהובים ביציע. אבל הוא תמיד ידע לעשות את הדבר הכי יפה. הדילוג הזה שלו, עם שתי רגליים באוויר, כשהוא גורם לשומר שלו לשבור את הראש מאיזה צד הוא עומד לפרוץ, ימין או שמאל, היה משהו שאני, בתור נער, הייתי תמיד מנסה לחקות כששיחקתי בשכונה. את הסבסוב שלו, גם אם רציתי, לא היה לי סיכוי לחקות.
עכשיו, כשהוא לבוש בחליפה במקום בחולצה צהובה מספר 10, הגיע הזמן להחזיר לנו על כל השנים האבודות האלו. הגיע הזמן לקחת את הברק, הכישרון, היצירתיות וקור הרוח, ולתרגם את כל זה לקבוצה יצירתית על המגרש. כל מה שאנחנו מבקשים, זה קבוצה בצלמו ובדמותו של קטש, קבוצה שרצה, שמוסרת, שרואה שני צעדים קדימה, שיודעת להישאר בשליטה בשניות המכריעות, ובעיקר, קבוצה שמחייכת ושכיף לראות.
במסיבת העיתונאים בה קטש הודיע על פרישה, זכור לי בעיקר משפט אחד: “תמיד פנטזתי לחזור ליד אליהו ולשמוע את רפי גינת קורא בשמי“. בשביל לממש את הפנטזיה הזו, היו צריכים להתקיים שני תנאים. אחד כבר התקיים. המפתחות בידיים שלך, רפי…
לתגובות:
