צפו בשיחה קורעת בין ניקולה וויצ’יץ’ לדריק שארפ
שתף כתבה
דריק שארפ הגיע לאחרונה לארץ לרגל צילומי סרט תיעודי של היורוליג על הקבוצה שכבשה את אירופה ב-2004-5. בין פגישה לצילום, הוא קפץ למשרדי מכבי תל אביב וישב לשיחה עם ניקולה וויצ’יץ’, חברו לקבוצה הגדולה ההיא וכיום המנהל הספורטיבי.
תגיד, דריק. אני הולך לדבר איתך על משהו שאף אחד לא מדבר עליו פה בישראל. מה עשית אחרי השלשה נגד ז’לגיריס? לא עשית כלום בפיינל פור. שמת סל אחד?
לא משנה. בסדר, לא נורא.
עשית משהו באליפות?
אחרי הסל הזה, הקריירה נגמרה. כן, זה מה שעשיתי כל הקריירה.
אני לא זוכר ששמת סל אחרי זה כמה שנים.
לא צריך, זה כל הקטע שלי.
בשבילי זה היה מספיק.
טוב. ניקולה, אם אנחנו מדברים חופשי, כמה חסימות היו לך בגמר?
חסמתי פעמיים.
פעמיים? וואו. לא חסמת פעמיים כל השנה. כולם יודעים שאתה לא קופץ.
כן, שמרתי שתיים לגמר. יש לי שתי חסימות בשנה, זה מספיק לי.
אז אני קלעתי סל אחד ואתה עם שני בלוקים כל הקריירה.
מספיק, היו לנו את אנתוני ושאראס עם כל הסלים. זאת הייתה העבודה שלהם.
איזה קטע….
היה כיף. תגיד לי, עכשיו אחרי 14 שנים, מה אתה חושב: אם גור נותן לך את הכדור 10 פעמים, כמה תשים?
אפס.
מה פתאום אפס?
זו קליעה של פעם אחת בחיים, אני חושב. אני לא זוכר את הסל אפילו.
אני לא חושב שאתה תשים 0 מ-10.
זו קליעה של פעם בחיים ניקולה. אני אגיד לך, אני לא יכול. זאת לא זריקה טבעית, אתה לא מתאמן על זה. באמת, זה מדהים.
אתה יודע? 10 שנים לא ראיתי את המשחק הזה. פחדתי, מה אם הכדור לא יילך פנימה?
אחרי שקלעתי, אמרתי שעכשיו ניקולה ומייסיאו יתנו את הפוש.
בטח, היה קל. סאבוניס בחוץ, אפשר לחגוג.
נכון, אבל כל אחד עשה את התפקיד שלו. עשה את העבודה.
אנחנו חברים, נכון?
כן.
אתה זוכר מה הייתי אומר לפני שזרקתי עונשין?
לא, לא. רק ראיתי איך אתה ממלמל. עושה “מה מה מה” משהו. היה משהו או שרק היית ממלמל?
היה, כן. הייתי אומר “Money time Tina”.
זאת התמונה שיש לי מהמשחק נגד ז’לגיריס. “I love you Tina”, זה הפך להיות משפט מפורסם.
אפשר להגיד שקצת קשה לנו כבר כמה שנים. יש לך משהו למסור לאוהדים שלנו?
לאוהדים? צריך לעשות משהו או להגיד להם משהו?
כן.
כאילו, ככה זה בספורט. ככה זה מכבי, מה לעשות? צריך להתייצב מאחורי הקבוצה ולתמוך בנו. קשה לשחק בכל שנה כמו 2004.
גם היה קשה 39 דקות במשחק מול ז’לגיריס.
נכון. הנה, נכון.
אבל באה הדקה. השניה.
אז חכה, יהיה בסדר. רק ביחד. כולם ביחד, כל הזמן. למעלה ביציע, למטה, בצדדים – כולם צריכים להישאר ביחד. זה הכי חשוב.
זה מכבי, כל השנים כולם ביחד. כולם חושבים שקל לעשות את זה כל שנה. כל הזמן אומרים לי: “למה אתה לא מביא ניקולה וויצ’יץ’ חדש, דריק שארפ וכאלה?”. הנה, יש פה בשוק. בשוק הכרמל יש שחקנים כאלה.
זאת קבוצה של פעם בחיים. עכשיו זאת מכבי חדשה ויאללה. האוהדים מאמינים ובוטחים בנו. אני חושב שזה מכבי. כמו מול ז’לגיריס. כולם, אולי לא כולם, חצי מהאוהדים עזבו כי לא האמינו. כל האוהדים שנשארו, האולטראס, אילן השועל – הם האמינו, הם מעולם לא ויתרו. וזה מכבי, זה אנחנו.
כמו שגור אמר: אנחנו חיים בארץ הקודש. פה יש ניסים, פה יש מאמינים. אם אתה לא מאמין כשאתה בארץ הקודש, אז איפה תאמין?
נכון, אבל חייב את כולם ביחד. כולם עם אנרגיות חיוביות. כל האוהדים. ככה זה עובד.
זה לא רק ז’לגיריס, יש לנו כמה נסים. בדאלונה וגם מילאנו.
סיינה, מוסקבה עם אנתוני…
ניקולה, מי זה?
זה אח שלי.
וואו, מה זה?
חמישים קילו פחות מעכשיו. ניקולה, בוא נגיד… אנחנו חברים, נכון? אני צריך שתאכל יותר סלט. פחות פחמימות וסטייקים וחומוס הזבל הזה. טוב, בסדר? אתה יכול?
כן כן, אתה אוכל רק ברוקולי כל החיים שלך.
כן, אבל תראה…
תראה את הזקן שלך, הכל לבן.
אבל זה בסדר ניקולה.
בן כמה אתה, 60?
מה?!
יש לך שישים?
איזה 60?! 47, יא דפוק. זה רק צבע. אל תבלבל את המוח.
ברוקולי או בשר – אותו דבר. נו, באמת.
די כבר אתה, כ#@ אמכ ערס.
אתה לא עובד במכבי. אם היית עובד במכבי, צריך לאכול בשר, לעשן ולשתות אלכוהול…
יאללה, בוא לאכול. רק סלט. רק סלט ומים.
מה אתה רוצה? זה בסדר?
ניקולה, אתה קצת שחורציאניטיס. שחורציאניטיס לבן… מה זה?
זו לא הייתה סתם שיחה, אלא מפגש שהתחיל בתור ראיון שאותו מקיים וויצ’יץ’ עם שארפ בעברית בלבד. אם גם אתם מכירים את הדמויות הפועלות, הבנתם שמסגרת הראיון יצאה משליטה בשלב די מוקדם. מאותו רגע ואילך, כמו על המגרש, הכדור היה בידיים שלהם.
מה העניינים? מה נשמע דריק?
בניינים, בונים בניינים. מה קורה?
מה אתה עושה היום בחיים שלך?
אני עובד כמורה בבית ספר, מורה לחינוך גופני, ומאמן כדורסל. העברית שלי, אני חושב שהיא יותר טובה. אני לא יודע למה, אבל אני חושב שזה יותר טוב.
כי יש יותר ישראלים בטמפה, אז אתה מרגיש בבית בטמפה.
ניקולה, אתה לא מדבר נכון. דיברתי עם אבשלום קור והוא אומר שזה לא נכון מה שאתה…
אני הולך בשבוע הבא לדבר איתו.
אני אגיד לך איך אומרים את זה, בסדר?
יש לי בעיה קצת…
עם המבטא שלך.
כן, עם המבטא שלי. זה בקרואטית ובקרואטיה אנחנו… יש לנו קצת…
טוב, אתה צריך לסדר את זה. בסדר?
אבל מהר.
בשבוע הבא.
תגיד לי, מה הישראלים אומרים כשרואים אותך בטמפה?
וואו, יש לי סיפור. אתה מכיר את אמא שלי?
בטח!
היא הלכה להחליף צמיגים ברכב. היא אמרה שהיא הייתה בישראל ויש לה בן שמשחק כדורסל. האיש שאל: “מי זה? איך קוראים לו?”. היא ענתה דריק שארפ. “דריק שארפ?!”. בלי כסף, בלי כלום, קחי 4 צמיגים חדשים בחינם.
עשית כסף מז’לגיריס, אה?
בטח, בכל מקום.
עד עכשיו אתה עושה כסף מנס ז’לגיריס.
בטח, זה חוזר אליי.
כולנו עושים.
אבל זה כיף. גם בקניון כשעוברים בעמדות מכירה של מוצרי ים המלח כל הזמן שואלים אותי: “אתה רוצה מלח? רגע, זה שארפ! יואו שארפ, בוא תעשה סלפי. בוא בוא בוא. יא, אני לא מאמין, זה שארפ”. שארפ מז’לגיריס, זה השם החדש שלי.
לקחת מלח או לא?
לא, מה פתאום? מלח מים המלח? מה פתאום?!
זה לא בריא בשבילך, אתה חייב ברוקולי וזהו.
אתה מכיר אותי.
מה העניינים? מה נשמע דריק?
בניינים, בונים בניינים. מה קורה?
מה אתה עושה היום בחיים שלך?
אני עובד כמורה בבית ספר, מורה לחינוך גופני, ומאמן כדורסל. העברית שלי, אני חושב שהיא יותר טובה. אני לא יודע למה, אבל אני חושב שזה יותר טוב.
כי יש יותר ישראלים בטמפה, אז אתה מרגיש בבית בטמפה.
ניקולה, אתה לא מדבר נכון. דיברתי עם אבשלום קור והוא אומר שזה לא נכון מה שאתה…
אני הולך בשבוע הבא לדבר איתו.
אני אגיד לך איך אומרים את זה, בסדר?
יש לי בעיה קצת…
עם המבטא שלך.
כן, עם המבטא שלי. זה בקרואטית ובקרואטיה אנחנו… יש לנו קצת…
טוב, אתה צריך לסדר את זה. בסדר?
אבל מהר.
בשבוע הבא.
תגיד לי, מה הישראלים אומרים כשרואים אותך בטמפה?
וואו, יש לי סיפור. אתה מכיר את אמא שלי?
בטח!
היא הלכה להחליף צמיגים ברכב. היא אמרה שהיא הייתה בישראל ויש לה בן שמשחק כדורסל. האיש שאל: “מי זה? איך קוראים לו?”. היא ענתה דריק שארפ. “דריק שארפ?!”. בלי כסף, בלי כלום, קחי 4 צמיגים חדשים בחינם.
עשית כסף מז’לגיריס, אה?
בטח, בכל מקום.
עד עכשיו אתה עושה כסף מנס ז’לגיריס.
בטח, זה חוזר אליי.
כולנו עושים.
אבל זה כיף. גם בקניון כשעוברים בעמדות מכירה של מוצרי ים המלח כל הזמן שואלים אותי: “אתה רוצה מלח? רגע, זה שארפ! יואו שארפ, בוא תעשה סלפי. בוא בוא בוא. יא, אני לא מאמין, זה שארפ”. שארפ מז’לגיריס, זה השם החדש שלי.
לקחת מלח או לא?
לא, מה פתאום? מלח מים המלח? מה פתאום?!
זה לא בריא בשבילך, אתה חייב ברוקולי וזהו.
אתה מכיר אותי.
תגיד, דריק. אני הולך לדבר איתך על משהו שאף אחד לא מדבר עליו פה בישראל. מה עשית אחרי השלשה נגד ז’לגיריס? לא עשית כלום בפיינל פור. שמת סל אחד?
לא משנה. בסדר, לא נורא.
עשית משהו באליפות?
אחרי הסל הזה, הקריירה נגמרה. כן, זה מה שעשיתי כל הקריירה.
אני לא זוכר ששמת סל אחרי זה כמה שנים.
לא צריך, זה כל הקטע שלי.
בשבילי זה היה מספיק.
טוב. ניקולה, אם אנחנו מדברים חופשי, כמה חסימות היו לך בגמר?
חסמתי פעמיים.
פעמיים? וואו. לא חסמת פעמיים כל השנה. כולם יודעים שאתה לא קופץ.
כן, שמרתי שתיים לגמר. יש לי שתי חסימות בשנה, זה מספיק לי.
אז אני קלעתי סל אחד ואתה עם שני בלוקים כל הקריירה.
מספיק, היו לנו את אנתוני ושאראס עם כל הסלים. זאת הייתה העבודה שלהם.
איזה קטע….
היה כיף. תגיד לי, עכשיו אחרי 14 שנים, מה אתה חושב: אם גור נותן לך את הכדור 10 פעמים, כמה תשים?
אפס.
מה פתאום אפס?
זו קליעה של פעם אחת בחיים, אני חושב. אני לא זוכר את הסל אפילו.
אני לא חושב שאתה תשים 0 מ-10.
זו קליעה של פעם בחיים ניקולה. אני אגיד לך, אני לא יכול. זאת לא זריקה טבעית, אתה לא מתאמן על זה. באמת, זה מדהים.
אתה יודע? 10 שנים לא ראיתי את המשחק הזה. פחדתי, מה אם הכדור לא יילך פנימה?
אחרי שקלעתי, אמרתי שעכשיו ניקולה ומייסיאו יתנו את הפוש.
בטח, היה קל. סאבוניס בחוץ, אפשר לחגוג.
נכון, אבל כל אחד עשה את התפקיד שלו. עשה את העבודה.
אנחנו חברים, נכון?
כן.
אתה זוכר מה הייתי אומר לפני שזרקתי עונשין?
לא, לא. רק ראיתי איך אתה ממלמל. עושה “מה מה מה” משהו. היה משהו או שרק היית ממלמל?
היה, כן. הייתי אומר “Money time Tina”.
זאת התמונה שיש לי מהמשחק נגד ז’לגיריס. “I love you Tina”, זה הפך להיות משפט מפורסם.
אפשר להגיד שקצת קשה לנו כבר כמה שנים. יש לך משהו למסור לאוהדים שלנו?
לאוהדים? צריך לעשות משהו או להגיד להם משהו?
כן.
כאילו, ככה זה בספורט. ככה זה מכבי, מה לעשות? צריך להתייצב מאחורי הקבוצה ולתמוך בנו. קשה לשחק בכל שנה כמו 2004.
גם היה קשה 39 דקות במשחק מול ז’לגיריס.
נכון. הנה, נכון.
אבל באה הדקה. השניה.
אז חכה, יהיה בסדר. רק ביחד. כולם ביחד, כל הזמן. למעלה ביציע, למטה, בצדדים – כולם צריכים להישאר ביחד. זה הכי חשוב.
זה מכבי, כל השנים כולם ביחד. כולם חושבים שקל לעשות את זה כל שנה. כל הזמן אומרים לי: “למה אתה לא מביא ניקולה וויצ’יץ’ חדש, דריק שארפ וכאלה?”. הנה, יש פה בשוק. בשוק הכרמל יש שחקנים כאלה.
זאת קבוצה של פעם בחיים. עכשיו זאת מכבי חדשה ויאללה. האוהדים מאמינים ובוטחים בנו. אני חושב שזה מכבי. כמו מול ז’לגיריס. כולם, אולי לא כולם, חצי מהאוהדים עזבו כי לא האמינו. כל האוהדים שנשארו, האולטראס, אילן השועל – הם האמינו, הם מעולם לא ויתרו. וזה מכבי, זה אנחנו.
כמו שגור אמר: אנחנו חיים בארץ הקודש. פה יש ניסים, פה יש מאמינים. אם אתה לא מאמין כשאתה בארץ הקודש, אז איפה תאמין?
נכון, אבל חייב את כולם ביחד. כולם עם אנרגיות חיוביות. כל האוהדים. ככה זה עובד.
זה לא רק ז’לגיריס, יש לנו כמה נסים. בדאלונה וגם מילאנו.
סיינה, מוסקבה עם אנתוני…
ניקולה, מי זה?
זה אח שלי.
וואו, מה זה?
חמישים קילו פחות מעכשיו. ניקולה, בוא נגיד… אנחנו חברים, נכון? אני צריך שתאכל יותר סלט. פחות פחמימות וסטייקים וחומוס הזבל הזה. טוב, בסדר? אתה יכול?
כן כן, אתה אוכל רק ברוקולי כל החיים שלך.
כן, אבל תראה…
תראה את הזקן שלך, הכל לבן.
אבל זה בסדר ניקולה.
בן כמה אתה, 60?
מה?!
יש לך שישים?
איזה 60?! 47, יא דפוק. זה רק צבע. אל תבלבל את המוח.
ברוקולי או בשר – אותו דבר. נו, באמת.
די כבר אתה, כ#@ אמכ ערס.
אתה לא עובד במכבי. אם היית עובד במכבי, צריך לאכול בשר, לעשן ולשתות אלכוהול…
יאללה, בוא לאכול. רק סלט. רק סלט ומים.
מה אתה רוצה? זה בסדר?
ניקולה, אתה קצת שחורציאניטיס. שחורציאניטיס לבן… מה זה?
