“מעולם לא ראיתי דבר כזה, כמו חלום”

“היה הרבה לחץ כי הפסדנו בגמר בעונה שלפני כן לפנאתינייקוס. היה הרבה לחץ לחזור לפיינל פור ולזכות בתואר. אישית הייתי רגוע יותר, זה היה אחרי עונה מלאה שלי במכבי, הציבור הישראלי כבר התחיל להכיר ולקבל אותי”. אריאל מקדונלד, משחקני החיזוק האהובים והמצליחים בצהוב-כחול, זוכר היטב את פתיחת העונה שהגיעה לשיאה לפני 20 שנה. זאת שקטעה בצורת של שני עשורים באירופה עם זכיה מול נחשול האוהדים הצהוב בצרפת.

• כרטיסים לאילת בראשון >

“כולם זוכרים שעודד קטש עזב והגענו בעונה ההיא לגמר גביע אירופה. הייתה עונה גדולה, אפילו שהפסדנו בגמר לפאו”, הוא ממשיך בשיחה טלפונית ממינסוטה במבט לאחור אל הקיץ הראשון של המילניום. “בעונה שלאחר מכן, עונת הזכיה, הקהל והתקשורת חיבקו אותי וקיבלו אותי. זה הרגיע אותי ועזר לי לשחק טוב יותר”.
מבחינה מקצועית, פתחת חזק את משחק הגמר וקלעת את 5 הנקודות הראשונות של מכבי ו-21 נקודות בסך הכל. הרגשת שזה הערב שלך מהרגע הראשון?
“בהחלט. בעונה קודם לכן בסלוניקי הייתה לי פציעה, אבל לא עשינו עניין מזה כי לא רצינו שזה ייראה כתירוץ. אבל הייתי פצוע. היה לי קרע באיזור כף הרגל ובסלוניקי קיבלתי זריקה כדי להצליח לשחק, לכן לא באמת הייתי 100% כשיר בגמר ההוא ולא הרגשתי בנוח. בשנה לאחר מכן, כשהגענו לפריז, הרגשתי 100% מוכן. הייתי ממוקד ומוכן למשחק”.

מהעבר השני, לפאו היה את דיאן בודירוגה בהופעה גדולה עם 27 נקודות בגמר. עד כמה היה קשה לשחק נגדו?
“היה קשה מאוד. היה לו המון ניסיון וראית שהוא הבין איך לשחק בגמר. הוא ידע איך לשחק גמר. אנחנו היינו שם בפעם השניה, אבל עדיין חדשים בזה. לנדב הנפלד היה מאץ’-אפ קשה מאוד כי בודירוגה היה גדול יותר וגבוה יותר. לכן עשינו עליו הרבה שמירות כפולות ועזרנו לנדב. בודירוגה היה ברמה אחרת בהבנת המשחק, החוכמה שלו הייתה מעל רוב השחקנים, אבל הצלחנו לנצח”.
מה עבר לך בראש בסיום כשכל הקהל פרץ פנימה?
“שמחתי בשביל מכבי ובשביל מוני (פנאן). הייתי קרוב אליו מאוד, היינו משוחחים המון, יושבים בבתי קפה ומעבירים זמן יחד. ידעתי שהוא מאוד מאוד רצה לזכות בתואר. הוא היה מאוד טוב אליי ואל אשתי ולכן שמחתי שיכולתי להחזיר על המגרש לו ולמכבי על כל הטוב והעזרה שהרעיפו עליי ועל המשפחה שלי. אני זוכר שאחרי המשחק חגגנו. לקחנו רכבת לדיסקוטק שהיה שם, כל האוהדים הגיעו והיה לילה מדהים”.
מתוך 24 משחקים באירופה באותה עונה ניצחנו 21. הייתה דומיננטיות והסדרות שהובילו לפיינל פור הסתיימו בלי הפסדים. הרגשתם שאתם שולטים באירופה באותה שנה?
“כן. כולם בקבוצה היו מאוד ממוקדים – בריסקר, שארפ, נדב, אני, נייט האפמן, שרצה ללכת ל-NBA לאחר מכן, אנת’וני פארקר. אני זוכר שאני ונייט דיברנו בינינו על החשיבות של לשחק היטב כדי לקבל הזדמנות ב-NBA, יחד עם לעשות משהו גדול כאן בישראל. כשזכינו אכן קיבלתי בקיץ הצעות מה-NBA, אבל בחרתי להישאר במכבי כי היה לי טוב פה. אהבתי את האוהדים וזה מה שהכריע מבחינתי”.

ספר לנו קצת על החגיגות בתל אביב כשחזרתם ארצה?
“וואו. פשוט וואו. הלכנו לכיכר רבין ומעולם לא ראיתי דבר כזה. זה היה כמו חלום. כל הילדות שלי חלמתי לשחק ב-NBA ולזכות באליפות NBA, כמו שכולנו ראינו את מייקל ג’ורדן חוגג ועושה מצעד בפארק. זו הייתה הפנטזיה שלי. עשינו את זה באירופה עם כל האוהדים. ורק אחרי כמה ימים התחלנו לעכל שזכינו באליפות אירופה”.
אתה עוקב אחרי מכבי?
“כן בהחלט, בעיקר בפייסבוק. אני מכיר את סקוטי ווילבקין והשחקנים שבקבוצה ומכיר את כל מה שקורה”.
מה אתה עושה כיום?
“הבן שלי בן 16 ואני מאמן את הקבוצה שלו ואת הקבוצות הצעירות יותר גם, כי זה משהו מאוד חשוב. יש הרבה אלימות כאן ולצערי יש נשק וכנופיות, אז יש חשיבות באימון של צעירים אפרו-אמריקנים, להראות להם את הדרך הנכונה ולהכניס אותם למסגרת שבה יוכלו לזהות עתיד טוב יותר עבורם ולא ללכת בדרכים לא נכונות. ללא ספק אשמח לאמן בישראל או באירופה, זה משהו שאני בהחלט אוכל ליהנות ממנו”.