מאמן פנרבחצ’ה היה שחקן עטור תהילה ומחזיק בשיא ייחודי שספק אם יישבר. העונה הוא הרים את הקבוצה אחרי הפתיחה החלשה, עד שיצא האוויר מהמפרשים
שתף כתבה
יש הרבה שחקנים עם הישגים יוצאי דופן בכדורסל האירופאי. ישנם מאמנים עטורי תהילה. ויש את סשה ג’ורג’ביץ’. מאמן פנרבחצ’ה (54) כבר מזמן צבר מעמד ייחודי ויש לו גם שיא שרשום על שמו. מדובר באדם היחיד שזכה במדליות באליפות אירופה לנבחרות, באליפות העולם ובמשחקים האולימפיים גם כשחקן וגם כמאמן ראשי. עם כזה סל של מרשרשים כבר קשה מאוד להתווכח.
אלכסנדר ג’ורג’ביץ’ נולד בבלגרד באוגוסט 1967, חודשים ספורים אחרי יאניס ספרופולוס. כבר בגיל 16 הצטרף לקבוצה הבוגרת של פרטיזן והקרדיט החל להגיע כעבור שנה, בעקבות חילופי מאמנים. החספוס שמאפיין אותו עד היום התעצב בעת שהתרחק מהכדורסל למשך שנה בשל שירות חובה בצבא. בגיל 23 התאמן במשך ארבעה חודשים במחנה האימונים של בוסטון סלטיקס לשחקנים חופשיים. בימים בהם לא היו כמעט נציגים לאירופה בליגה, הוא התחרה ב-30 רכזים אחרים, הגיע עד לשלבי הסינון האחרונים ואז נופה רגע לפני פתיחת העונה עם חזרתו של בראיין שואו ל-NBA.
ג’ורג’ביץ’ שב לפרטיזן ובשנה לאחר מכן כבש את היבשת הישנה עם סל הניצחון בגמר אליפות אירופה 1992. הפעם הוא פתח בכוח את הדלת לחו”ל. מיוגוסלביה המתפוררת יצא לקדנציות במילאנו ובולוניה וב-1996 הגיע עד פורטלנד. הוא חזר לברצלונה וריאל מדריד, זכה בשלושת אליפויות בספרד, השלים שלוש זכיות בגביע קוראץ’ וחתם קריירה מפוארת בפזארו ומילאנו, כשבזירת הנבחרות זכה בגביע העולם, בשלוש אליפויות אירופה ובמדליית הכסף האולימפית באטלנטה 1996.
כמו שבמקרה של שאראס, היה ברור שהגארד הקשוח והתחרותי ימשיך למסלול אימון. הפעם איסוף התארים כבר היה פחות המוני. עד הקיץ הנוכחי הספיק לעבור בשש קבוצות בשלוש מדינות שונות ואף הוביל את נבחרת סרביה במדליות הכסף בגביע העולם, באליפות אירופה ובמשחקי ריו 2016. מנגד, ב-13 השנים הראשונות שלו כמאמן ראשי בזירת המועדונים זכה בגביע ביוון ובגביע בגרמניה. זהו. ואז חלה עוד קפיצה.
בחודש מרס 2019 הוחתם סשה ג’ורג’ביץ’ על ידי וירטוס בולוניה המתחדשת, שהתחמשה בשנים האחרונות בתקציב נאה ושמות גדולים. הוא הוביל את האיטלקים לזכיה בליגת האלופות של פיב”א, בנה סגל סביב מילוש תאודוסיץ’ ובעונה שעברה הגיע לחצי גמר היורוקאפ ובסדרת הגמר המקומית מחץ 0:4 את מילאנו בדרך לאליפות ראשונה באיטליה אחרי בדיוק עשרים שנה. אלא שהחיכוכים וההתנגשויות עם ההנהלה במהלך העונה נתנו את אותותיהם והחוזה בין הצדדים לא הוארך. חודש וחצי חלפו, ואז הגיעה פנר.
פנרבחצ’ה עברה לא מעט טלטלות, כלכליות ומקצועיות, מאז עזיבת ז’ליקו אובראדוביץ’. ניסיון ההתייצבות תחת שרביטו של איגור קוקושקוב לא צלח ובקיץ החליטו לחזור למודל הסרבי: איש כדורסל בעל שם, דעתן וקשוח ששולט ביד רמה בנעשה על המגרש ומחוצה לו. אלא שהמכונה קירטעה בשלבי ההתנעה. פנר פתחה עם שלושה ניצחונות בלבד ב-12 המחזורים הראשונים והלחץ נתן את אותותיו. ואז המומנטום החל להשתנות.
ניצחון ביתי 86:96 על מונאקו עם 59.1% קבוצתי מהשלוש ו-80:86 בחוץ על זניט החזקה עם 78.1% לשתיים הראו שלטורקים יש עוד הרבה תחמושת במחסנית. לאחר מכן גברה פנר 76:86 על גלאטסראיי בדרבי והגיעה למשחק מול מכבי עם רצף ניצחונות והמון בטחון, מה שעזר לה לשמור על הבית גם מול אלופת ישראל. הקאמבק לטופ-8 נראה כמעט ודאי, אבל אז הגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה.
אם יש מישהו שיודע להפוך התלהבות ונחישות להצלחות קבוצתיות, זהו סשה ג’ורג’ביץ’. בשביל זה הביאו אותו. אלא שמחיקת מאזן 0:3 על הרוסיות היה כמו דריכה גסה על דוושת הבלם עבור הטורקים. הם נתקעו מחוץ לשמיניה, איבדו אוויר וחשק והתקשו גם להתמודד עם הפציעות. כשלון או הפסד עבור המאמן? קשה לומר, אולי הנסיבות המיוחדות לא יספיקו לו כדי לנסות עונה נוספת.
אלכסנדר ג’ורג’ביץ’ נולד בבלגרד באוגוסט 1967, חודשים ספורים אחרי יאניס ספרופולוס. כבר בגיל 16 הצטרף לקבוצה הבוגרת של פרטיזן והקרדיט החל להגיע כעבור שנה, בעקבות חילופי מאמנים. החספוס שמאפיין אותו עד היום התעצב בעת שהתרחק מהכדורסל למשך שנה בשל שירות חובה בצבא. בגיל 23 התאמן במשך ארבעה חודשים במחנה האימונים של בוסטון סלטיקס לשחקנים חופשיים. בימים בהם לא היו כמעט נציגים לאירופה בליגה, הוא התחרה ב-30 רכזים אחרים, הגיע עד לשלבי הסינון האחרונים ואז נופה רגע לפני פתיחת העונה עם חזרתו של בראיין שואו ל-NBA.
ג’ורג’ביץ’ שב לפרטיזן ובשנה לאחר מכן כבש את היבשת הישנה עם סל הניצחון בגמר אליפות אירופה 1992. הפעם הוא פתח בכוח את הדלת לחו”ל. מיוגוסלביה המתפוררת יצא לקדנציות במילאנו ובולוניה וב-1996 הגיע עד פורטלנד. הוא חזר לברצלונה וריאל מדריד, זכה בשלושת אליפויות בספרד, השלים שלוש זכיות בגביע קוראץ’ וחתם קריירה מפוארת בפזארו ומילאנו, כשבזירת הנבחרות זכה בגביע העולם, בשלוש אליפויות אירופה ובמדליית הכסף האולימפית באטלנטה 1996.
כמו שבמקרה של שאראס, היה ברור שהגארד הקשוח והתחרותי ימשיך למסלול אימון. הפעם איסוף התארים כבר היה פחות המוני. עד הקיץ הנוכחי הספיק לעבור בשש קבוצות בשלוש מדינות שונות ואף הוביל את נבחרת סרביה במדליות הכסף בגביע העולם, באליפות אירופה ובמשחקי ריו 2016. מנגד, ב-13 השנים הראשונות שלו כמאמן ראשי בזירת המועדונים זכה בגביע ביוון ובגביע בגרמניה. זהו. ואז חלה עוד קפיצה.
בחודש מרס 2019 הוחתם סשה ג’ורג’ביץ’ על ידי וירטוס בולוניה המתחדשת, שהתחמשה בשנים האחרונות בתקציב נאה ושמות גדולים. הוא הוביל את האיטלקים לזכיה בליגת האלופות של פיב”א, בנה סגל סביב מילוש תאודוסיץ’ ובעונה שעברה הגיע לחצי גמר היורוקאפ ובסדרת הגמר המקומית מחץ 0:4 את מילאנו בדרך לאליפות ראשונה באיטליה אחרי בדיוק עשרים שנה. אלא שהחיכוכים וההתנגשויות עם ההנהלה במהלך העונה נתנו את אותותיהם והחוזה בין הצדדים לא הוארך. חודש וחצי חלפו, ואז הגיעה פנר.
פנרבחצ’ה עברה לא מעט טלטלות, כלכליות ומקצועיות, מאז עזיבת ז’ליקו אובראדוביץ’. ניסיון ההתייצבות תחת שרביטו של איגור קוקושקוב לא צלח ובקיץ החליטו לחזור למודל הסרבי: איש כדורסל בעל שם, דעתן וקשוח ששולט ביד רמה בנעשה על המגרש ומחוצה לו. אלא שהמכונה קירטעה בשלבי ההתנעה. פנר פתחה עם שלושה ניצחונות בלבד ב-12 המחזורים הראשונים והלחץ נתן את אותותיו. ואז המומנטום החל להשתנות.
ניצחון ביתי 86:96 על מונאקו עם 59.1% קבוצתי מהשלוש ו-80:86 בחוץ על זניט החזקה עם 78.1% לשתיים הראו שלטורקים יש עוד הרבה תחמושת במחסנית. לאחר מכן גברה פנר 76:86 על גלאטסראיי בדרבי והגיעה למשחק מול מכבי עם רצף ניצחונות והמון בטחון, מה שעזר לה לשמור על הבית גם מול אלופת ישראל. הקאמבק לטופ-8 נראה כמעט ודאי, אבל אז הגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה.
אם יש מישהו שיודע להפוך התלהבות ונחישות להצלחות קבוצתיות, זהו סשה ג’ורג’ביץ’. בשביל זה הביאו אותו. אלא שמחיקת מאזן 0:3 על הרוסיות היה כמו דריכה גסה על דוושת הבלם עבור הטורקים. הם נתקעו מחוץ לשמיניה, איבדו אוויר וחשק והתקשו גם להתמודד עם הפציעות. כשלון או הפסד עבור המאמן? קשה לומר, אולי הנסיבות המיוחדות לא יספיקו לו כדי לנסות עונה נוספת.
