אז קוראים לנו אוהדי הסושי

כבר שנים, רבותיי, שאני שומע את אותה אמרה, אותו משפט, זה כבר הפך לטרנד, לסיסמה השגורה בקרב הפרשנים ושאר הוגי הדעות – אנו, אוהדי מכבי תל אביב בכדורסל, כן כן אנו, שבאים בהמונינו כבר שנים, שנאמנים כבר שנים, שצורחים ומעודדים, אנו ולא אחרים, אנו (כך מסתבר) נקראים "אוהדי הסושי", אוהדים נהנתנים, אוהדים שבאים ליד אליהו/היכל נוקיה במטרה אחת – על מנת להיראות ולהיראות.

ככה אומרים עלינו, שאנחנו מפונקים, נמצאים רק בהצלחות, באים רק שטוב, שאנו לא כמו האוהדים של פעם, שהתחברנו לקבוצה רק בשביל לתפוס פעם בשנה איזה טיול לפיינל פור עם קצת דיוטי פרי והרבה סיפורים לחבר'ה על איך היינו, ואיך שתינו, ואיך עבדנו על השומר בכניסה למגרש במדריד/מוסקבה/פראג והכנסנו את הילד בלי כרטיס.

אז אולי מבין 10,500 – 11,000 האנשים הפוקדים את ההיכל מידי יום חמישי, יש לא מעט או מעט יותר בעלי ממון, ונכון שעל פי צי הרכבים שחונה בגאון על המדרכה בצמוד להיכל, נראה כי האלפיון העליון, על מלוא חבריו, מגיע מידי חמישי להיכל, ונכון שמבט מפוקס וקפדני על יושבי השורות הראשונות, שם למטה, קרוב לפרקט, מגלה מפורסמים למיניהם, אשר הגיעו למשחק הישר ממדורי הרכילות. אז אולי כל זה נכון, אולם נשאלת השאלה – אז מה? או מה רע בקבוצה שעל אוהדיה נמנית גם אוכלוסייה מבוססת? או האם היותך אדם אמיד/עשיר מייד הופך אותך לאוהד מפונק שטוב היה לו לא היה מגיע כלל להיכל?

כאוהד מזה שנים רבות של הקבוצה, וכמנוי מזה 3 עונות, ככזה היושב ביציע העליון באמצע, כלומר לא עם המשוגעים (במובן החיובי ביותר) מאחורי הסל למעלה ולא עם אלו הנושקים אי שם למטה לפרקט, אני יכול להעיד בלב שלם, כי כל העושר, הכסף, הפוזה והמפורסמות (ככל שישנם, אצל מי יותר ואצל מי פחות), נעלמים כלא היו עם שריקת הפתיחה, וההיכל כולו מדבר בקול אחד, נע, חי ומגיב כגוף אחד, מעניק אנרגיה שלא ניתן ממש להסבירה במילים.

כן, כן, מי שלא היה בהיכל בימי חמישי, לא יודע אוירה מוטרפת מהי, אווירה שספק אם ניתן למצוא באירועי ספורט אחרים בעולם. אני באופן אישי הייתי באצטדיון הקאמפ נו, כשהוא מפוצץ בכ- 90,000 צופים, במשחק מכריע בליגת האלופות (ברצלונה נגד ורדר ברמן, 2:0 לברצלונה, עם אותו שער מדהים של רונאלדיניו שגלגל כדור חופשי מכ- 20 מ' מתחת לחומה), הייתי במשחק פוטבול בארה"ב עם כ- 80,000 אמריקאים נפוחים מברביקיו, הייתי בלונדון ובלייפציג (גרמניה) בתחרויות הבכירות ביותר של קפיצות ראווה (קפיצות סוסים למי שלא הבין - אשתי חולה על הספורט הזה ואני חולה עליה), אשר גם הן התקיימו בזירות מלאות מפה לפה באלפי מכורים לענף, ולמרות האווירה המדהימה והסוחפת שהיתה בכל אחד מהאירועים הנ"ל, בשום מקום לא היתה אווירה שהשתוותה או אפילו דמתה לאווירה בהיכל בימי חמישי.

ולא רק אני חש כך, גם חבריי ומכריי שהיו אף הם באירועי ספורט שונים בעולם – משחקי NBA, משחקי ליגת האלופות, משחקים בליגה האנגלית, הספרדית וכיוצ"ב – גם הם תמימי דעים עמי, אין דומה לאווירה בהיכל בימי חמישי – והדברים נאמרים בכנות ולא לשם המליצה.

סליחה, סליחה, אינני רוצה חלילה להטעות, יש אחד שטוען שהוא חווה אווירה דומה, חבר קרוב, אשר שרוף יותר מכל על קבוצת הכדורגל ליברפול, ואשר נסע בשנה שעברה לאנפילד לאותו משחק שני ומכריע בחצי גמר ליגת האלופות, ליברפול נ' צ'לסי, משחק בו אחרי 90 דקות + הארכה ניצחה אהובת נפשו (ליברפול) בפנדלים ועלתה שוב לגמר נגד מילאן. אז, באותו המעמד, באותו משחק באצטדיון אנפילד, אצטדיון הכדורגל שנחשב בעיני כל לביתי ביותר באירופה, עם קהל והמסורת המהווים נדבך מרכזי בדפי ההיסטוריה של תרבות הכדורגל, תרבות הספורט ושל התרבות בכלל, שם, באותו ערב קסום, הוא חווה אווירה דומה לזו שחווה ביום חמישי ביד אליהו, במשחק השלישי והמכריע נגד ברצלונה בשלב ההצלבה.

ולא, אינני מכחיש שלא הכל מושלם ושעוד ניתן להשתפר, תמיד ניתן. ונכון שבשנה בעברה, "שנת הספאחיה", השנה הפחות מוצלחת אחרי שנים של הצלחות, נשמעו בהיכל גם קריאות בוז לא מכובדות (ודי רמות), בעיקר לעברם של וויל ביינום ויותם הלפרין. ולא, אינני מנסה להצדיק זאת בשום דרך שהיא – אסור שזה יקרה, נקודה. ועדיין ההיכל התמלא מידי יום חמישי, עדיין הקהל דחף קבוצה, שהובסה כמעט מידי שבוע במשחקי חוץ, למאזן ביתי מרשים, לרבות ניצחונות על פנאתינייקוס וצסק"א, שתי הפיינליסטיות של העונה שעברה (עובדה שהעמידה את מכבי 40 דקות מהפיינל פור), ועדיין כל אריות הכדורסל, כל היריבים הותיקים, מאוברדוביץ' ועד מסינה, הצהירו בפה מלא, גם בשנה בעברה, כי זהו ההיכל הביתי ביותר והקשה ביותר באירופה.

ואולי דווקא שתי העונות האחרונות (זו של ספאחיה וזו הנוכחית שטרם הסתיימה), עונות שלא היה בהן את הברק, הקסם והכוכבים של אותה שושלת שאימן פיני גרשון, דווקא הן מוכיחות עד כמה "אוהדי הסושי" יכולים לדחוף את הקבוצה, ולו על אדי העידוד והתמיכה בלבד. והרי בשנה שעברה, הקטסטרופאלית יש לומר (מבחינת כדורסל ומרבית הזרים לפחות), וגם בחלק הראשון והאיום של העונה הנוכחית, כשהסתובבו פה בשלבי היורוליג הראשונים כל מיני קבוצות מן הדרג הנמוך יותר, כל מיני לובליאנות, פרטיזאניות ולה מאניות למיניהן, אשר מול כולן מצאה מכבי את הדרך להסתבך ולהיכנס ל"בור" מביך במהלך המשחק, היה זה תמיד הקהל שדחף, לא ויתר, ועזר לשמור על הביתיות (במרבית המקרים). דווקא המשחקים האלה, דווקא העונות האלה והתקופות הקשות יותר שחוותה הקבוצה, דווקא אלו הם העדות לכך שהאוהדים בהיכל אולי אוהבים סושי (אני באופן אישי מאוד אוהב), אבל בעיקר אוהבים את הקבוצה.

האמור נכתב בהשראת הטירוף בהיכל לעת הטבעתו המפלצתית של וויל ביינום במשחק ההצלבה מס' 3 נגד ברצלונה – טירוף שאין דומה לו.

מאת: אור גל און

---