שארפ: "אני תמיד מסביר לחדשים מה זה אומר להיות מכביסט"

לפעמים זה נדמה כאילו דריק שארפ משחק במכבי מאז ומעולם. עכשיו, אחרי 11 עונות, 11 אליפויות ושלושה גביעי אירופה, הוא חולם להניף את תואר היורוליג הראשון שלו כקפטן. הוא הגיע לישראל בזכות אלוהים, וגם אם יעזוב את הארץ אחרי שיפרוש, ישראל תמיד תהיה הבית השני שלו. אבל כרגע, כל המחשבות אומרות "סיינה".

השנה התפקיד שלך במכבי השתנה מעט. כמות הדקות ירדה, אבל נראה שיש לך השפעה גדולה בצד החברתי כקפטן.

זה לא כל כך משנה לי, אני רק רוצה לעשות את המיטב, ואם זה אומר לשחק פחות - אז אין לי בעיה עם זה. מה שחשוב לי זו הקבוצה, וכל עוד אנחנו מנצחים הכל מצוין. לדעתי זה לא משנה אם אתה הקפטן או השחקן האחרון בקבוצה, אף אחד לא מבטיח לך שתשחק. מה שחשוב זה מה שהמאמן חושב שטוב לקבוצה, וכרגע אי אפשר להגיד כלום כי אנחנו עושים עבודה מצוינת והגענו לפיינל פור. אני כבר לא שחקן בן 25 שמנסה להוכיח משהו למישהו.

איך הרגשת כשנודע לך שאתה תהיה הקפטן הבא של מכבי?

כבוד גדול מאוד, במיוחד בגלל שבדרך כלל שחקן ישראלי מקבל את התפקיד הזה. אני מרגיש שאני מייצג את כל המדינה.

אם הייתי פוגש אותך כששיחקת בחדרה או במגדל העמק ואומר לך שבעתיד תהיה הקפטן של מכבי ת"א, מה היית עונה לי?

משהו כמו 'כן, אה?'. ברצינות, הייתי אומר לך שאני מעדיף לשחק נגד מכבי ת"א ולנצח אותה מאשר לשחק במכבי. אני זוכר שכשהייתי במגדל העמק מישהו אמר לי 'היי, שארפ, אתה צריך לשחק במכבי', ועניתי לו 'לא, אני רוצה לשחק נגד מכבי ולנצח אותם'. הם הכי טובים, ואתה תמיד רוצה לשחק נגד הכי טובים ולנצח אותם.

השנה תהיה לך הזדמנות שנייה להניף את גביע אירופה כקפטן מכבי. האם ההתייחסות שלך לפיינל פור שונה כקפטן מאשר כשחקן רגיל?

לא. התפקיד שלי תמיד יהיה אותו הדבר. ההגדרה "קפטן" לא משנה אצלי כלום. אני עדיין אותו השחקן, ומשתדל לעשות את אותם הדברים, גם פיזית, כלומר להתאמן טוב, וגם מילולית, כלומר לדבר עם השחקנים. אני עושה את הדברים האלה כל הקריירה שלי, כך שזה לא משהו שההגדרה שינתה אצלי.

ואולי בזכות הגישה הזו אתה הקפטן של מכבי.

אולי, אני לא ממש חושב על זה. אני תמיד רוצה להוות דוגמה לכולם ולהיות חלק מקבוצה מנצחת, חלק ממסורת. זה התפקיד שלי. אני השחקן הכי מנוסה בקבוצה, ולכן אני תמיד מנסה להעביר לשחקנים החדשים בקבוצה מה זה אומר להיות מכביסט, ומה זה אומר ללבוש צהוב.

בוא נחזור שוב לשניה שאחרי השלשה המפורסמת נגד ז'לגיריס. מה הדבר הראשון שעבר לך בראש באותו הרגע?

המחשבה הראשונה היתה "חייבים לנצח בהארכה, חייבים לנצח את המשחק". ניקו וויצ'יץ' ומייסיאו באסטון לא שיחקו טוב לאורך רוב המשחק, ואני זוכר שכשהשגנו הארכה
אמרתי להם, 'היי, זו ההזדמנות שלכם להחזיר לקבוצה ולהביא אותנו הביתה', וזה מה שהם עשו, כי בסוף שניהם קלעו את רוב הנקודות בהארכה. ידענו שהם יהיו חשובים בהארכה, כי שאראס ואנתוני פארקר יצאו בחמש עבירות. זה היה משחק מטורף. אני זוכר שמיד אחרי השלשה, מייסיאו ודיון חיבקו אותי ונישקו אותי בראש, ופיני ניסה להחזיר את כולנו לקרקע. היה קשה להבין מה קורה. אם הייתי מבין מה קורה, לא הייתי מסוגל לקלוע זריקה כזו, כי הייתי מתוח מדי. צריך לנסות למחוק כל דבר שבא לראש, ולקוות לטוב, להתפלל לאלוהים, וזה מה שקרה.

ב-1993 הגעת לישראל. מדוע דווקא ישראל?

כי זה מה שאלוהים אמר לי. גם אני, כמו כולם, חלמתי לשחק ב-NBA, אבל כשאני הייתי שנה ראשונה בקולג' היו איתי כמה שחקנים ותיקים שהגיעו לישראל כמו ראדנקו דובראש, גארי אלכסנדר ופרד לואיס. הקלטות שלי הגיעו לסוכנים שלהם, ושנה אחרי זה, לאחר שלא הצלחתי להתקבל ל-USBL כי ג'וש אופנהיימר התקבל במקומי, קיבלתי טלפון לבוא לחדרה. לא היה אכפת לי לאן ללכת, העיקר לשחק כדורסל, ותראה
לאן הגעתי. איך שהזמן רץ...

האם אתה רואה את עצמך נשאר בישראל ובמכבי אחרי שתפרוש?

קשה לדעת. זה תלוי בהרבה דברים, לא רק במה שאני רוצה. המשפחה שלי הכי חשובה לי. אם הדרך בה אלך תשאיר אותי פה, אז אשאר פה. גם אם לא, זו לא תהיה הפעם האחרונה שלי בישראל. זה הבית השני שלי. למעשה זה היה הבית הראשון שלי ב-15 השנים האחרונות, אז תמיד אחזור לפה, גם אם לא אגור פה.

זו העונה ה-12 שלך במכבי, ורק השנה האוהדים חיברו לך שיר מיוחד משלך. שמת לב לזה?

זה כנראה בגלל שאני היחיד שנשאר מהשחקנים הוותיקים, והשחקנים החדשים צריכים לעבוד בשביל הכבוד הזה. אני לא ממש חושב על זה. אני חושב שהם שומרים את השירים המיוחדים בדרך כלל לזרים, כדי שירגישו בבית, אני זוכר את השירים שחיברו לרנדי ווייט ולאריאל מקדונלד.

האם אתה מרגיש את האוהדים בזמן המשחקים, הם משפיעים עליך?

ברור, הם אלו שנותנים לי את האנרגיה. אני ממש צריך את האוהדים. אפילו במשחקי חוץ, אם האוהדים קוראים את השם שלי, גם אם זה בשילוב קללות, זה נותן לי מוטיבציה. צריך לדעת להפוך את השלילי לחיובי. אני זוכר את המשחק בחולון בו לא היו אוהדים, זה היה מזעזע. היה ממש קשה לשחק ככה. אוהדים הם הדבר הכי חשוב בכל ספורט שהוא, ובמיוחד במשחקים של מכבי.

מה היו עושים לקריירה שלך 10 סנטימטרים נוספים?

כנראה לא הייתי שחקן כדורסל, מי יודע... אני תמיד טוען שאם היו לי עוד כמה סנטימטרים הייתי אולי שומר פחות טוב, או שהייתי פחות מהיר. אם נותנים לך משהו, אתה גם מאבד משהו אחר, ואני לא רוצה לאבד שום דבר ממה שיש לי. אין הרבה שחקנים מושלמים. מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט, אפילו אנתוני פארקר - אין הרבה כאלה. אולי אם הייתי גבוה יותר לא הייתי עובד כל כך קשה כשהייתי צעיר. אי אפשר לדעת.

השנה עושה רושם שמכבי משחקת טוב יותר באירופה מאשר בליגה. מסכים?

לא ממש. כבר הפסדנו משחקים בישראל בשנים קודמות, אני זוכר עונה כזאת. לא להפסיד לאורך כל העונה זה לא טוב, כי צריך את התחרות, וצריך את הרמה גבוהה. זה לא משנה כמה הפסדים יהיו לך, אלא אם השגת את התואר. אני מוכן להקריב שישה-שבעה הפסדים כל שנה כדי להגיע לפיינל פור של היורוליג בסוף כל עונה.

האם אתה חושב שהרמה בליגה הישראלית עלתה או שהרמה באירופה ירדה?

אני חושב שהרמה בליגה הישראלית גבוהה יותר, והרמה ביורוליג גבוהה יותר. השחקנים טובים יותר, הקבוצות טובות יותר, אפשר לראות את זה לאורך כל העונה. תסתכל על היורוליג, אפילו פנאתינייקוס הגדולה לא הגיעה לפיינל פור. סגלים משחקים יותר מעונה אחת ביחד, וככה נבנות קבוצות מצוינות כמו סיינה.

אם יכולת לבחור קבוצה אחת מכל המשתתפות בפיינל פור לשחק נגדה בחצי הגמר, את מי היית בוחר?

אי אפשר לדעת מה יהיה. בכדורסל, ובמיוחד בפיינל פור, הכל יכול להיות. זה לא משנה נגד מי תשחק, אלא איך אתה תשחק. גם אם נשחק נגד סן אנטוניו ספרס, זה לא אומר שנפסיד. זה תלוי בצורה שנשחק ובצורה שהם ישחקו.
אני בוחר רק במכבי, זה מה שהכי חשוב. אנחנו יכולים לנצח את כולם.

לאורך הקריירה במכבי שיחקת לצד מספר רב של שחקנים. האם היה אחד שהשפיע עליך יותר מהאחרים?

אני חושב שאנתוני פארקר. היו הרבה שחקנים, ולמדתי מכולם הרבה דברים. אריאל, שאראס, וויל סולומון, למדתי מכולם דברים טובים ודברים רעים. אבל מאנתוני למדתי הכי הרבה. אנחנו עדיין חברים טובים מאוד.

---