הרי את מקודשת לי

כשמביטים לעברו מהזווית הנכונה, יש המון רומנטיקה בספורט. הרי באיזה עוד תחום בחיים תמצאו כל כך הרבה משוגעים שיעזבו הכל – את העבודה, האישה והילדים בשביל לראות חמש גופיות בצבע הנכון רצות 40 דקות כדי להניף בסוף איזה גביע ממתכת, שעם השנים רק הולך ונהיה מכוער יותר?

אני מודה ומתוודה שכמו כל אוהד, ניסיתי יום אחד להבין מה יש בה, בקבוצה הזאת, שגורם לי לחייך כמו כלה ביום חופתה אחרי ניצחון. ניסיתי, באמת שהתאמצתי לגלות, אבל ככל שחפרתי יותר לעומק, גיליתי שההסבר פשוט לא קיים. כשהבנתי את זה נגלתה לעיניי האמת הפשוטה – האהבה הזאת פשוט לא הגיונית ולכן היא כל כך קסומה וחזקה, זה הסוד שלה ובזה טמונה עוצמתה הגדולה.

קו דקיק עובר בין אדם משוגע לבין ילד מאוהב, אבל על הקו הזה נסענו כל הדרך למדריד במטרה אחת – להחזיר את הגביע הביתה!

פרק הזמן בין הבטחת העלייה לפיינל פור ועד תחילת המשחקים דומה למשך הזמן שעובר מרגע הצעת הנישואין ועד מעמד החופה: תקופה קסומה שבה הכל מתגמד אל מול הציפייה וההמתנה לרגע הקסום. הרי כמו בכל חתונה, הכל תלוי באישה – היא מתכננת הכל ואתה רק מגיע בתור אורח יחד עם המשפחה והחברים, ועמוק בפנים אתה מת מפחד שברגע האחרון היא תתחרט ותברח, שהכל היה רק חלום ושאין שום סיכוי שבשנייה שאחרי שתשבור את הכוס ילוו אותך האורחים בשירת We are the champions...

אבל אתה מאמין, אחרת לא היית מגיע לכאן. ולאט לאט הפחד מתחלף באמונה, ושיר אחד בלבד מתנגן לך בראש: "הנה, הנה זה מגיע, הקול מהיציע, והוא רוצה גביע".

שלושה שבועות של טירוף חושים מתנקזים לרגע אחד, שבו אסור לעצור לרגע, אסור להפסיק להאמין ואסור להפסיק לשיר – היא צריכה כל דגל והיא צריכה כל גרון, כי היא רוצה לא פחות מאיתנו להינשא לנו בפעם השישית.

אופיר פרבר

---