המחשבות שלי הולכות קודם כל אל החולים, המבודדים והמשפחות. מדובר בימים שבהם יש הרבה מאוד זמן לחשוב ולנתח אילו חיים היו לנו עד לא מזמן. המוח האנושי מתקשה לקלוט באיזה קצב של כיף היינו לפני שבועיים-שלושה בדינמיקה האישית, אם זה לעשות ספורט או לראות את מכבי תל אביב בימי חמישי, והיום פשוט אין את זה. בבת אחת שמים הכל בצד ויש רק מטרה אחת - לשרוד את המגפה.
גדלתי על הספורט, על הצורך להזיע ולהעלות דופק. ממצב של עשייה, עבודה, משפחה וריצה מסביב לשעון יורדים כמעט לדופק אפס. זה הזמן להסתכל אחורה ולחשוב איפה נעשו טעויות ומה חשוב אמת. ראיתי את רמת התשוקה של השחקנים שלנו במכבי ת"א ואת האהבה לכדורסל. אתה משחק כדי להגיע לרמות הגבוהות, לפלייאוף ולפיינל פור. זה מה שמניע. ופתאום, כשאתה מתקרב ליעד, הכל נעצר. אני מאוד מבין את התסכול של השחקנים.
קיבלנו הרבה דברים כמובן מאליו ואולי כשנחזור נעריך אותם יותר. הרצון להצליח ולאהוב להיות ביחד זה משהו שראיתי העונה מהקהל שלנו אחרי זמן רב. אני קורא לכולם להתחיל לחלום איך נחזורלהיות יחד בתחום שכולנו כל כך אוהבים. נסו לדמיין את החזרה להיכל, את הכדור קופץ ואת הרשת זזה אחרי עוד שלשה או הטבעה, ותראו איך אתם מתחילים לחייך בלי ששמתם לב.
אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אף אחד לא יודע, אבל אני כן יודע שזה ייגמר. וכשזה יקרה, נהיה שם ונלמד להעריך יותר את הרגעים שיגיעו אחרי. את התשוקה, השאגות, הקהל ומשפחת מכבי. תהיו חזקים.
פורסם ב"ידיעות אחרונות", 22.03.2020
