ENG
מכביסט
נגישות
דלג לתוכן העמוד(מקש קיצור 1)
דלג לתפריט תחתון(מקש קיצור 2)
דלג לצור קשר(מקש קיצור 3)
דלג לנגישות באתר (מקש קיצור 4)
1
3
8
9.jpg)
10
11
12
13
14
15
18
19
20
31
45
50
55
עודד
נועם
גיא
עדי
עמית
עירוני נס ציונה
הכוכב האדום בלגרד
.jpg)
.jpg)
"אני לא חושב שמאיר הגיע לקורס טיס בגללי, הוא בכלל רצה לשחק כדורסל", סיפר יהונתן שחר על אחיו הצעיר בראיון לבטאון חיל האוויר ב-2002, 35 שנים אחרי מלחמת ששת הימים. המערכה הקצרה והמהוללת ההיא נפתחה במבצע "מוקד", במסגרתו חוסלו על הקרקע חילות האוויר של מדינות האויב. מטוסיהם של שני האחים הופלו באותו יום, רק יהונתן חזר הביתה.
מאיר שחר נולד בתל אביב במרץ 1945 לאפרים ואילה. הוא למד בבית הספר "יהודה המכבי". הוא היה נער פעיל ובולט בחיי החברה, אחד שנהג לכתוב את המחזות להצגות בית הספר ואף לככב בהן. הוא למד בבית הספר התיכון עירוני ד' והיה ספורטאי מוכשר באתלטיקה ובכדורסל. כך החל להתאמן ולשחק בקבוצות הצעירות של מכבי תל אביב.
האח הגדול יהונתן התגייס כמה שנים קודם לכן ומתעקש שמאיר בכלל העדיף להפוך לכדורסלן. "הוא היה ספורטאי מצטיין. מכבי תל אביב ניסתה להשיג לו מעמד של ספורטאי מצטיין, כדי שיוכל להמשיך לשחק כדורסל במשך השירות. האישור הזה קצת התעכב ומאיר החליט שאם הוא כבר מתגייס, אז הוא יעשה את זה כמו שצריך ויתנדב לקורס טיס. מעין ברירת מחדל", סיפר באותו ראיון לבטאון חיל האוויר, והדגיש: "לא שזה הפך אותו לטייס פחות טוב ממני. להיפך".
מאיר השאיר את החלומות על קריירת הכדורסל בצד והתגייס לצה"ל ב-1963. באותם ימים הכדורסל בארץ אמנם התחיל לתפוס תאוצה, אבל לכולם היה ברור שהמדינה זקוקה הרבה יותר ללוחמים. יצא שיהונתן היה מפקד טייסת בשלב הבסיסי של הקורס, המפקד של מאיר.
"פתאום היה לי אח בבסיס. ביום הייתי מפקד הטייסת שלו ובערב היינו חוזרים ביחד לבית שלי בשיכון, מורידים את הסרבלים וחוזרים להתנהג כמשפחה: מדברים לתוך הלילה, משחקים ביחד כדורסל", נזכר יהונתן. "זה אולי נשמע מוזר, אבל מבחינתי הוא היה חניך לכל דבר. בישיבות בהן דנו עליו השתדלתי לסתום את הפה. במהלך כל הקורס טסתי איתו רק פעם אחת. גם מבחנים לא עשיתי לו. כשהוא פישל, לא הייתה בעיה לבוא ולהגיד לי. ידעו שאגיב כמו שצריך".
מאיר היה פרח טייס נחוש וקפדן. "כשאחי נבחר על-ידי כל שאר מפקדי הטייסות, פניתי למפקד בית-הספר לטיסה וביקשתי שלא יעשו אותו חניך מצטיין, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שאחיו הגדול סידר לו את זה", סיפר יהונתן. "מפקד בית-הספר הודיע לי שאף אחד לא שואל אותי ובזה נגמר הסיפור".
מאיר שחר נבחר למצטיין הקורס וב-1965 הפך לטייס מבצעי. עד מהרה מונה לקמב"צ טייסת המיראז'ים בה שירת, תוך שהוא ממשיך להיות מוקד חברתי בכל משחק או מסיבה. אחת כזאת נערכה בערב של 4 ביוני 1967, אחרי שלושת השבועות מורטי העצבים שנקראים "תקופת ההמתנה". מדינת ישראל הצעירה התכוננה לאסון נורא תחת עננה של פחד קיומי, ואז הגיעה הפקודה.
יהונתן היה אז מפקד טייסת מיסטרים שהתמקד בהכנות לתקיפה וכך גם מאיר, סגן צעיר שהתרכז בהכנות לקראת הפעילות המבצעית הגדולה ביותר מאז הגיע לטייסת המיראז'ים. הראשון נשלח לתקיפה בשדה התעופה המצרי פאיד, השני הוכוון לשדה התעופה של דמשק.
"אני לא יודע אם דיברתי איתו אפילו פעם אחת בשלושת השבועות האלה", שיחזר יהונתן. "לא צלצלנו אחד לשני מהטלפון המבצעי של הטייסת כדי לשאול מה נשמע. פשוט הנחנו, או יותר נכון - קיווינו, שהכל בסדר. בחמש בבוקר התעוררתי ואמרתי לדיתה שהיום מתחילה המלחמה. לא היה לי מושג לאיזו משימה אמור מאיר לצאת, אבל ידעתי שהוא טייס קרב. וזה מספיק כדי לנחש".
טייסות צה"ל יצאו לדרך ובשעה 7:45 בבוקר החל הגל הראשון של התקיפה. יהונתן היה המוביל במבנה התקיפה השלישי. הוא פגע במטוס תובלה ובמיג 19 ולאחר מכן ירד לגובה נמוך כדי לפגוע במיג 21. הוא הצליח, אבל נפגע גם בעצמו. המטוס החל לבעור, לכן פנה מזרחה ולאחר שספינה מצרית ירתה לכיוונו אש נ"מ (נגד מטוסים) הודיע בקשר ונטש. הוא צנח במדבר והצליח לשרוד פצוע ובלי מים עד היום למחרת, כשהוא שומע את הדי הפיצוצים מסביבו. הוא התעורר מרעש של מסוק צה"לי, שחילץ אותו בחזרה הביתה. שם כבר קיבל בשורות מרות.
מאיר לקח גם הוא חלק בתקיפות הראשונות וביצע שלוש גיחות. בשעות אחר הצהריים יצא עם מטוס נוסף למשימת פטרול מעל שדה התעופה של דמשק. המרחב האווירי באיזור היה באותה שעה נקי ממטוסים, הרי רוב חיל האוויר הסורי חוסל עוד בשעות הבוקר.
כשהדלק החל להיגמר הודיעו בקשר שהם בדרך חזרה, אלא שאז קיבלו פקודה להיכנס ליעף צליפה על שדה התעופה. הסורים חיכו ופתחו באש תופת לכיוונם, שני המטוסים נפגעו. מפקד הטייסת עמיחי (שומי) שמואלי הצליח להתנתק מהזירה ולנטוש מעל הכנרת. מאיר עוד הצליח להפיל מטוס מיג 21 אחרי שמטוסו נפגע. הוא לא חזר.
"בבוקר ה-6 ביוני סיפר לי מפקד הבסיס שאחי נעדר", שיחזר יהונתן. "נסעתי מיד לבית הוריי בתל אביב. הגעתי לשם, אחרי שביום אחד הורדתי שבעה ק"ג ממשקלי כתוצאה מאובדן מים ונצרבתי כולי בשמש. כשאדם מתבשל במשך 12 שעות ללא מחסה, במדבר, בשמש לוהטת, רואים את זה עליו. הוריי לא ראו שום דבר. לא היה להם מושג על כל מה שעבר עלי ביום הראשון למלחמה. מספיק שבן אחד שלהם הופל מעל סוריה, הם לא צריכים לדעת שהשני כמעט נהרג גם הוא באותו יום מעל מצרים".
כעבור שישה שבועות הוחזרה גופתו של מאיר שחר מסוריה לישראל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. יהונתן התנגד להישאר על הקרקע והמשיך לפקד על טייסת המיסטרים במשך חצי שנה נוספת. לאחר מכן ביקש לעזוב את התפקיד וכעבור זמן קצר השתחרר משירות קבע.
"זה היה מעבר ליכולתי", סיפר לבטאון חיל האוויר. "מתוך 25 טייסי קרב שנהרגו במלחמה, 20 הכרתי באופן אישי. הם היו חברים שלי. בשבוע אחד איבדתי את כולם. זה היה משבר נפשי גדול מאוד. כל כך הרבה אנשים שפשוט נמחקים בבת אחת. אז נכון, הניצחון היה אדיר, אבל היה לי קשה מאוד להמשיך הלאה".
במשך שנים ערך בית הספר התיכון עירוני ד' תחרויות ספורט לזכר תלמידים שנפלו במהלך שירותם. הפרס הראשון לספורטאי המצטיין נקרא על שמו של מאיר. במשך שנים רבות הונצח זכרו על ידי שחקני מכבי תל אביב בטורניר בו הוענק לקבוצה המנצחת גביע על שמו של מאיר שחר, שהיה כדורסלן צעיר במכבי ת"א והפך לטייס קרב מצטיין.
מאיר שחר נולד בתל אביב במרץ 1945 לאפרים ואילה. הוא למד בבית הספר "יהודה המכבי". הוא היה נער פעיל ובולט בחיי החברה, אחד שנהג לכתוב את המחזות להצגות בית הספר ואף לככב בהן. הוא למד בבית הספר התיכון עירוני ד' והיה ספורטאי מוכשר באתלטיקה ובכדורסל. כך החל להתאמן ולשחק בקבוצות הצעירות של מכבי תל אביב.
האח הגדול יהונתן התגייס כמה שנים קודם לכן ומתעקש שמאיר בכלל העדיף להפוך לכדורסלן. "הוא היה ספורטאי מצטיין. מכבי תל אביב ניסתה להשיג לו מעמד של ספורטאי מצטיין, כדי שיוכל להמשיך לשחק כדורסל במשך השירות. האישור הזה קצת התעכב ומאיר החליט שאם הוא כבר מתגייס, אז הוא יעשה את זה כמו שצריך ויתנדב לקורס טיס. מעין ברירת מחדל", סיפר באותו ראיון לבטאון חיל האוויר, והדגיש: "לא שזה הפך אותו לטייס פחות טוב ממני. להיפך".
מאיר השאיר את החלומות על קריירת הכדורסל בצד והתגייס לצה"ל ב-1963. באותם ימים הכדורסל בארץ אמנם התחיל לתפוס תאוצה, אבל לכולם היה ברור שהמדינה זקוקה הרבה יותר ללוחמים. יצא שיהונתן היה מפקד טייסת בשלב הבסיסי של הקורס, המפקד של מאיר.
"פתאום היה לי אח בבסיס. ביום הייתי מפקד הטייסת שלו ובערב היינו חוזרים ביחד לבית שלי בשיכון, מורידים את הסרבלים וחוזרים להתנהג כמשפחה: מדברים לתוך הלילה, משחקים ביחד כדורסל", נזכר יהונתן. "זה אולי נשמע מוזר, אבל מבחינתי הוא היה חניך לכל דבר. בישיבות בהן דנו עליו השתדלתי לסתום את הפה. במהלך כל הקורס טסתי איתו רק פעם אחת. גם מבחנים לא עשיתי לו. כשהוא פישל, לא הייתה בעיה לבוא ולהגיד לי. ידעו שאגיב כמו שצריך".
מאיר היה פרח טייס נחוש וקפדן. "כשאחי נבחר על-ידי כל שאר מפקדי הטייסות, פניתי למפקד בית-הספר לטיסה וביקשתי שלא יעשו אותו חניך מצטיין, כדי שאף אחד לא יוכל לומר אחר כך שאחיו הגדול סידר לו את זה", סיפר יהונתן. "מפקד בית-הספר הודיע לי שאף אחד לא שואל אותי ובזה נגמר הסיפור".
מאיר שחר נבחר למצטיין הקורס וב-1965 הפך לטייס מבצעי. עד מהרה מונה לקמב"צ טייסת המיראז'ים בה שירת, תוך שהוא ממשיך להיות מוקד חברתי בכל משחק או מסיבה. אחת כזאת נערכה בערב של 4 ביוני 1967, אחרי שלושת השבועות מורטי העצבים שנקראים "תקופת ההמתנה". מדינת ישראל הצעירה התכוננה לאסון נורא תחת עננה של פחד קיומי, ואז הגיעה הפקודה.
יהונתן היה אז מפקד טייסת מיסטרים שהתמקד בהכנות לתקיפה וכך גם מאיר, סגן צעיר שהתרכז בהכנות לקראת הפעילות המבצעית הגדולה ביותר מאז הגיע לטייסת המיראז'ים. הראשון נשלח לתקיפה בשדה התעופה המצרי פאיד, השני הוכוון לשדה התעופה של דמשק.
"אני לא יודע אם דיברתי איתו אפילו פעם אחת בשלושת השבועות האלה", שיחזר יהונתן. "לא צלצלנו אחד לשני מהטלפון המבצעי של הטייסת כדי לשאול מה נשמע. פשוט הנחנו, או יותר נכון - קיווינו, שהכל בסדר. בחמש בבוקר התעוררתי ואמרתי לדיתה שהיום מתחילה המלחמה. לא היה לי מושג לאיזו משימה אמור מאיר לצאת, אבל ידעתי שהוא טייס קרב. וזה מספיק כדי לנחש".
טייסות צה"ל יצאו לדרך ובשעה 7:45 בבוקר החל הגל הראשון של התקיפה. יהונתן היה המוביל במבנה התקיפה השלישי. הוא פגע במטוס תובלה ובמיג 19 ולאחר מכן ירד לגובה נמוך כדי לפגוע במיג 21. הוא הצליח, אבל נפגע גם בעצמו. המטוס החל לבעור, לכן פנה מזרחה ולאחר שספינה מצרית ירתה לכיוונו אש נ"מ (נגד מטוסים) הודיע בקשר ונטש. הוא צנח במדבר והצליח לשרוד פצוע ובלי מים עד היום למחרת, כשהוא שומע את הדי הפיצוצים מסביבו. הוא התעורר מרעש של מסוק צה"לי, שחילץ אותו בחזרה הביתה. שם כבר קיבל בשורות מרות.
מאיר לקח גם הוא חלק בתקיפות הראשונות וביצע שלוש גיחות. בשעות אחר הצהריים יצא עם מטוס נוסף למשימת פטרול מעל שדה התעופה של דמשק. המרחב האווירי באיזור היה באותה שעה נקי ממטוסים, הרי רוב חיל האוויר הסורי חוסל עוד בשעות הבוקר.
כשהדלק החל להיגמר הודיעו בקשר שהם בדרך חזרה, אלא שאז קיבלו פקודה להיכנס ליעף צליפה על שדה התעופה. הסורים חיכו ופתחו באש תופת לכיוונם, שני המטוסים נפגעו. מפקד הטייסת עמיחי (שומי) שמואלי הצליח להתנתק מהזירה ולנטוש מעל הכנרת. מאיר עוד הצליח להפיל מטוס מיג 21 אחרי שמטוסו נפגע. הוא לא חזר.
"בבוקר ה-6 ביוני סיפר לי מפקד הבסיס שאחי נעדר", שיחזר יהונתן. "נסעתי מיד לבית הוריי בתל אביב. הגעתי לשם, אחרי שביום אחד הורדתי שבעה ק"ג ממשקלי כתוצאה מאובדן מים ונצרבתי כולי בשמש. כשאדם מתבשל במשך 12 שעות ללא מחסה, במדבר, בשמש לוהטת, רואים את זה עליו. הוריי לא ראו שום דבר. לא היה להם מושג על כל מה שעבר עלי ביום הראשון למלחמה. מספיק שבן אחד שלהם הופל מעל סוריה, הם לא צריכים לדעת שהשני כמעט נהרג גם הוא באותו יום מעל מצרים".
כעבור שישה שבועות הוחזרה גופתו של מאיר שחר מסוריה לישראל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. יהונתן התנגד להישאר על הקרקע והמשיך לפקד על טייסת המיסטרים במשך חצי שנה נוספת. לאחר מכן ביקש לעזוב את התפקיד וכעבור זמן קצר השתחרר משירות קבע.
"זה היה מעבר ליכולתי", סיפר לבטאון חיל האוויר. "מתוך 25 טייסי קרב שנהרגו במלחמה, 20 הכרתי באופן אישי. הם היו חברים שלי. בשבוע אחד איבדתי את כולם. זה היה משבר נפשי גדול מאוד. כל כך הרבה אנשים שפשוט נמחקים בבת אחת. אז נכון, הניצחון היה אדיר, אבל היה לי קשה מאוד להמשיך הלאה".
במשך שנים ערך בית הספר התיכון עירוני ד' תחרויות ספורט לזכר תלמידים שנפלו במהלך שירותם. הפרס הראשון לספורטאי המצטיין נקרא על שמו של מאיר. במשך שנים רבות הונצח זכרו על ידי שחקני מכבי תל אביב בטורניר בו הוענק לקבוצה המנצחת גביע על שמו של מאיר שחר, שהיה כדורסלן צעיר במכבי ת"א והפך לטייס קרב מצטיין.
