רגע אחד של אושר בתקופה מוזרה

שנת 2020, ובמיוחד עונת 2019/20, הייתה ללא ספק מוזרה, עצובה, מפחידה ומלחיצה. היא זעזעה את יסודות חיינו. הכדורסל שימש בשנה הזו כמעין מיקרוקוסמוס לחיים עצמם – גם בתקופת הקורונה. כל מה שהכרנו התערער והשתנה.

לפני המגפה, מכבי Playtika תל אביב הייתה קבוצה שהפכה את היכל מנורה מבטחים למבצר עם 13 ניצחונות מתוך 14 משחקים ביורוליג, בזכות תמיכת הקהל שהפך את ימי חמישי בערב להר געש מתפרץ פעם אחר פעם. אבל הקורונה השתיקה את ההיכל הביתי, עד שנשמעו בו חריקות הנעליים ונשיפות השחקנים. קולות עצובים כל כך.





האתוס המכביסטי נשען על תמיכת האוהדים, על אווירה מחשמלת בלתי מוסברת, כמעט מיתית בהיכל. והנה, הכל נעלם - הדחיפה, החוסן הכלכלי. המובן מאליו הפך לעלה נידף ברוח. ובתוך כל זה, כל הזמן הייתה תקווה. כי ברור לכולם שזה יחזור. שכל אותם אוהדים מחכים בבית בנעליים ועם צעיף על הצוואר, מוכנים לדקת קריאה.

כל התקופה הבלתי נתפסת הזו התנקזה מבחינתי לסיטואציה אחת, רגע מזוקק אחד שלא אשכח כל ימי חיי. היינו במוזיאון היכל המכבים ושמענו שיש בחוץ מאות אוהדים, שצפו בטלוויזיה בקבוצה זוכה באליפות. הם רק רצו קצת נחת ושמחה בתוך התקופה המבלבלת הזו.



בהחלטה של רגע, ומתוך הבנה שניתן לשמור על ריחוק מוחלט, עלינו עם צלחת האליפות ל"אקווריום" שמול שער 6. דני אבדיה הניח את הצלחת כשלכולם ברור שעוד רגע הוא ימריא רחוק רחוק מכאן. ואז נגלה לעינינו מחזה מרגש. האוהדים ברחוב מהעבר השני, והקבוצה בפנים עם הצלחת. מניפים, שמחים, ולרגע אחד הלב נדלק.

זאת הייתה תחושה מוזרה מאוד, אבל התמונה הזו חקוקה בליבנו. כי גם כשמישהו רחוק ממך – הוא יכול להיות קרוב, וגם כשמישהו קרוב – הוא יכול להיות רחוק. זה בדיוק מה שהיה באותה נקודת זמן.





האוהדים היו כל כך קרובים לקבוצה, אבל רחוקים. הזכוכית מפרידה בין הצדדים, אי אפשר לגעת בצלחת, אבל אפשר לשמוח ולרקוד. ואולי בפעם הבאה נדע להעריך יותר. את הקרבה, את השמחה, את החשמל בהיכל, את ההצטופפות ב-206. את כל אותם דברים קטנים שהיו ברורים מאליהם – ועכשיו כבר לא כל כך.

יאללה תחזרו. פייר, התגעגענו!

---