שנה של רגעים שלא היו

אי אפשר לאהוב ספורט בלי להיות חובב נוסטלגיה מושבע. אי אפשר לאהוב את מכבי מודל 2020 בלי להתרפק על זכרונות ורגעים בלתי נשכחים מהעבר. רגעים כמו השלשה ההיא של דרק, ההנפה של נדב, הניצחון על צסק"א, השלשה של שאראס נגד סיינה שבאה אחרי 0 מ-8 לשלוש, המתפרצת ששלחה את מכבי לגמר במילאנו, הקליעה של ג'מצ'י מסוף המגרש, וארזה, גביע אירופה בהיכל... כל כך הרבה רגעים שכל אחד מהם עושה חשק לחפש את הסרטון המתאים ביוטיוב, להישען לאחור ולצלול למנהרת הזמן.

ובעוד 5, 10 או 20 שנה, כשנזכר בשנת 2020, האם יהיו לנו רגעים גדולים לזכור? בחלק הראשון של 2020 יכולנו באמת להגיד ש"מכבי חוזרת". היו הצגות כדורסל, לחימה, הגנה וחוכמת משחק. היה מאמן שהפך לחביב הקהל. היה קהל. זה היה תחילתו של רנסנס, שנמחק מדפי ההיסטוריה עם ביטולה המוחלט של העונה בעקבות משבר הקורונה.



2020 הייתה שנה של רגעים שלא היו. חלקם לא היו כי עובדתית הם נמחקו מדפי הסטטיסטיקה. חלקם לא היו בעיקר בגלל שהם היו יכולים להיות רגעים גדולים - כמו פאזל שאף אחד לא הרכיב, או כמו לנסות להדליק מדורה בלי אש.

כמו משחק הפתיחה של היורוליג נגד אלבה ברלין - אנרגיות מתפרצות החוצה למפגן עידוד סוחף אחרי פגרה ארוכה מדי. מכבי פותחת קצת צולע, אבל הקהל נותן לה אנרגיות וסוחף אותה לניצחון דו-ספרתי. רגע שלא היה, אנרגיות שלא היו ומשחק שהסתיים בניצחון קטן ולא משכנע.

או כמו משחק הבית השני מול באיירן מינכן. מכבי לא בכושר, כלום לא הולך, השחקנים עייפים ונופלים מהרגליים. הרבע האחרון צמוד, באיירן פותחת פער קטן, אבל עבירה קטנה ומכוערת של זיפסר על ווילבקין מדליקה את הקהל. 4 דקות לסוף וכל הקהל על הרגליים, מעיפים את הדציבלים לשמיים ודוחפים את מכבי לניצחון דחוק וחשוב. יאניס אומר בסיום המשחק שהקבוצה עדיין לא בכושר, אבל חשוב לדעת לנצח גם משחקים כאלה ומזל שיש למכבי את האנרגיות של הקהל ששוות לה 10 נקודות במשחק. עוד רגע גדול שלא היה.



ואז פנרבחצ'ה מגיעה להיכל. גם זה הולך קשה, אבל יד אליהו חזר להיות מבצר ומפה אי אפשר לצאת עם ניצחון. רגע נוסף שלא היה. ואחר כך חגיגה ביציעים עם 28 הפרש על ז'לגיריס, ובהארכה מול מילאנו השחקנים מקבלים מהיציע את הכוחות שחסרים להם, ומול הכוכב האדום כבר שומעים שירי חנוכה ביציע כשהמאזן הביתי עולה ל-0:6. כספי מצטמרר מקבלת הפנים במשחק החזרה שלו לפרקט, ז'יזי'ץ' מספר שהאווירה היא בדיוק כמו שאח שלו תיאר. אצל האוהדים מתחזקת התחושה שמה שנמחק מהדפים בעונת הקורונה מתחיל להיכתב מחדש - מתחילים לברר על חבילות לפיינל פור, כולל ספקולציות על כך האירוח יעבור לאנגליה שכבר מתחילה לחסן את האוכלוסייה. הרבה רגעים, אבל הם לא היו.

זוהי 2020 – שנה מפוספסת, שנה של רגעים שלא היו.

אבל כמו שאנחנו כחובבי ספורט אוהבים נוסטלגיה, רובנו גם אופטימיים ומאמינים שהחיסון מקרב אותנו בחזרה ליציע. שם, נוכל להפוך רגעים שלא היו לרגעים גדולים שתמיד נזכור.

---