ט-י-ר-ו-ף!

“היתה לנו הרגשה טובה לפני המשחק. הרגשנו שהלחץ על מכבי, שאנחנו נגיע כאנדרדוג ונשחק יותר חופשי. היינו במצב מנטלי מצוין ומוכנים במאה אחוז, אבל ברגע שעלינו במדרגות לכיוון הפרקט, הכל השתנה. זה היה כמו להיכנס ללוע הר געש. האמת היא שבמדרגות אמר לי פטריסיו פראטו שמפה לא נצא בחיים, אבל עניתי לו שתמיד זה ככה ואחרי כמה דקות זה עובר.

כשהגיעה הצגת השחקנים והציגו אותנו, היה מין הדף כזה של שריקות בוז. אף פעם לא שמעתי כזה דבר. הרגליים שלנו ממש רעדו. זה היה מצב בלתי ייאמן. מעולם לא חשבתי שקהל יכול כל כך להשפיע, אבל העסק נגמר עוד לפני שהוא התחיל. שם התחלתי להפנים שמה שאמר לי פראטו אולי היה נכון.

כשהתחיל המשחק, הכל התפוצץ לנו בפנים, ואם חשבתי שאנחנו נתעלם מהקהל ומהאווירה, באה מכבי וגמרה את המשחק תוך חמש דקות. בפסק הזמן הראשון רפשה כבר אמר שלא באנו להיות שטיח של מכבי, אבל גם הוא הבין את זה. זה היה פסק זמן משונה, כאילו כולנו הבנו שפה לא ננצח, אז לפחות נילחם בשביל הכבוד. במחצית כבר רצינו להיות במטוס. לעוף כמה שיותר מהר. הרגשנו כמו כלי השעשוע של מכבי והקהל שלה”.

רבים מכם ודאי מכירים וזוכרים את הציטוט הזה. למי שלא, נספר שאת האמור לעיל’ אמר ג’אנלוקה באזילה, שחקן קאנטו היום ושחקן בולוניה לשעבר, מיד אחרי סיום הפיינל-פור ב-2004. כן, אותה בולוניה שחטפה פה 44 הפרש בגמר הפיינל-פור. מי שחווה את אותה חוויה, כפי שתיאר באזילה, לא יכול לשכוח כזו סיטואציה. היא חבויה לו עמוק עמוק בראש, אולי איפשהו בחלק האחורי של המוח, שמתעוררת בכל פעם שמזכירים את מכבי, היכל נוקיה, ת”א, צהוב ואולי גם ישראל.

תהיו בטוחים שהוא סיפר זאת לכמה חברים ספורים. יכול להיות שאפילו לכמה מחבריו לקבוצה האיטלקית, אולי במהלך הטיסה ממילאנו לת”א, כאשר מחלון המטוס הנוחת אפשר היה להבחין בהיכל נוקיה המחודש. יכול להיות שבאזילה יתקשה להזכר ביד-אליהו הישן והמוכר. לוחות הזכוכית, תאי הוי.איי.פי ולוח התוצאות הענק שמעל הפארקט גרמו לו לחשוב שזהו לא אותו היכל. אבל הקהל כן. זהו אותו קהל, אותו צבע, אותם יציעים מעודדים, אותה אוירה של משחקים חשובים ומכריעים עם קצת יותר צופים.

פה אתם צריכים להופיע. לגרום לבאזילה להתחרט שגרר אותנו למשחק גורלי שכזה, לגרום לו להזכר בחוויות שלו ממאי 2004 ואפילו משלב ההצלבה ב-2008 אז שיחק במדי ברצלונה. להסביר לחברים שעל הספסל האיטלקי שלזה הוא התכוון, לאווירה הזו, לרעש הזה, לשריקות המחרישות את האוזניים, לפארקט הרועד, לרצון להיות כמה שיותר מהר על המטוס חזרה. בטוח שאנחנו רוצים. בטוח גם שאנחנו יכולים. אנחנו צריכים להיות בהצלבה, ואם תרצו- אנחנו גם נהיה.