מזכרת מסבא גרמה לעמית סלונים להבין מה ההישג האמיתי של עונת 1976/77 ומה עשה הניצחון ההוא על צסק”א, לא רק למועדון, אלא לעם כולו. וגם שהניצחון הזה שייך ליו”ר המיתולוגי יותר מלכל אחד מהשחקנים שהיו על הפרקט באותו ערב
שתף כתבה
(מתוך המגזין הדיגיטלי של מכבי FOX תל אביב)
כשסבא שלי הלך לעולמו, הוא השאיר לי בירושה מקבץ אדיר של זכרונות, סט של ערכים לחיים, רכב במצב לא-מי-יודע-כמה וגלויה. הגלויה הזאת, משנת 1977, הציגה בצד אחד שלה את מטוס הבואינג “החדיש” של חברת אל על, אז עדיין חברת התעופה הלאומית – ומהצד השני שלה היו חתימות אותנטיות של כל שחקני מכבי תל אביב בכדורסל. “האלופים שניצחו את הרוסים”, הוסיף סבא שלי בכתב יד.
האנקדוטה הזאת רלוונטית לכל מי שלא חי בשנת 1977, כמוני. העובדה שסבא שלי, שלא היה אוהד מכבי אלא בית”רי גאה, כינה את החבורה של רלף קליין “האלופים” וביקש את חתימותיהם – היא עוד הוכחה לאופי החד-פעמי שהיה לעונה האירופית הקסומה של מכבי באותה שנה, שנגמרה עם זכייה בגביע אירופה – אבל יותר מהכל, לחשיבות של הניצחון הראשון אי פעם על צסק”א מוסקבה, “נבחרת הצבא האדום”, במשחק שנערך בווירטון – עיירה שכוחת אל בבלגיה.
נראה שאין אוהד מכבי שלא מכיר את הסיפור על וירטון, בדיוק כמו שאין אוהד מכבי שלא מכיר את נס ז’לגיריס. מדובר בחלק כל כך גדול מהפאזל שמרכיב את סיפורה של האימפריה שנקראת מכבי תל אביב. כשהאוהדים שרים “ואם אתה לא חלק מזה – אתה לעולם לא תבין”, הם מתכוונים בדיוק לזה. לך תסביר לאיזה חובב כדורסל מאוסטרליה למה משחק כדורסל בין שתי קבוצות (שנפגשו מאז עוד עשרות פעמים) הפך לכל כך משמעותי בסיפורה של אומה? למה משפט שנאמר בעברית מעט עילגת בסופו כמו “אנחנו במפה” הפך למטבע לשון בלתי נשכח מאז? אבל אנחנו מבינים, אנחנו חלק מזה. וכשאנחנו באים שבוע אחרי שבוע, גם בגשם, גם בחום, גם כשקשה, גם שלפי התקשורת הקבוצה שלנו כבר בכלל התרסקה, התפרקה ובעצם לא קיימת יותר – אנחנו יודעים בדיוק מה זה מכבי.
נראה שמעבר ל-40 השנים שעברו מאז אותה עונה קסומה של 1976/77 השתנו עוד אלף דברים במכבי. הכיסאות ביד אליהו הפכו מאדומים לכחולים. במקום התקרה היפה של ההיכל עומדים היום ברזלים חשופים על הגג, אבל מתחתיהם יש לוח תוצאות משוכלל ויפה שבשנות השבעים אפשר היה רק לחלום עליו. צביקה שרף היה אז מאמן קבוצת הנשים של המועדון (בחיי), פיני גרשון אימן את בית”ר תל אביב ודיוויד בלאט היה אז תיכוניסט במסצ’וסטס עם חיבה לכדורסל.
אבל יש כמה דברים שנשארו אותו הדבר. הצהוב-כחול, הקריאה “מ-כ-בי” ביציעים, הבוז הענק לקבוצה היריבה בזמן הצגת השחקנים וכמובן שמעון – שגם אחרי 40 שנה – הוא בדיוק אותו שמעון. משוכנע שכל השריקות של השופטים נגד מכבי שגויות, כל הסלים שנקלעים לחובת מכבי היו יכולים להימנע, וכל ההחטאות של מכבי לא היו מחויבות המציאות – אתם יודעים, שמעון. זה שלוקח ללב הפסדים גם במשחקי אימון, ומניף את ידיו למרומים בחוסר אמון אחרי איבוד כדור, גם אם לוח התוצאות מראה 40 הפרש לטובת הצהובים. שמעון. יש הרבה שמביטים בו בציניות מהצד ומזלזלים, אבל יש סיבה שהוא זכה בעשרות תארים (לא כולל פרס ישראל) והם כמעט תמיד מסיימים בצד המפסיד של ההיסטוריה. הרבה כוכבים היו למכבי בניצחון על וירטון, מיקי ומוטי הבריקו, הידית של ג’ימבו לא אכזבה כהרגלה, לו סילבר וטל ברודי הנהיגו את המשחק בשקט ובביטחון ואולסי הסתכל על כולם מלמעלה – אבל אם יש איש אחד שאחראי יותר מהכל לניצחון הראשון על “הענק הרוסי” – קוראים לו שמעון.
החדשות הטובות הן ששמעון עדיין כאן, באותו מקום, באותו צד – עושה את מה שהוא עושה הכי טוב. עכשיו הגיע הזמן שגם כל שאר החברים על הספסל וביציעים יידבקו מהטירוף הזה.
