עמית סלונים מנתח את המפנה בעונה של מכבי מנקודת מבטו של אוהד: “זה מה שכל כך מרומם נפש בקבוצה הנוכחית של מכבי – שאין לה כוכב אחד ענק וסביבו שחקנים משלימים” (הטור מתוך המגזין הדיגיטלי שלנו)
שתף כתבה
הטור מתוך המגזין הדיגיטלי של מכבי FOX תל אביב – לקריאה, לחצו כאן
מכביסטים לא מאמינים במנחוס. כלומר, כן, בסתר לבם, לפעמים, הם נחרדים לחשוב שהם מנחוס בעצמם. כשהם רואים את גיא פניני הולך לקו העונשין הם מנקים את המחשבות שלהם, ולא מעזים לחשוב את המחשבה הברורה מאליו “פניני מלך, אין סיכוי שהוא מחטיא מהעונשין” – כי אז, הם יודעים, אם הוא יחמיץ – האחריות תהיה עליהם. אבל ברמת ההצהרות והשאיפות הפומביות – למכביסטים אין את הלוקסוס להאמין במנחוס. זה מועדון שיודע רק לנצח, וזו קבוצה שפחות מדאבל מקומי וחתירה מתמדת לאליפות אירופה נחשבים לכישלון אצלה – וההצהרות הן חלק מהעניין.
והנה, עכשיו, אחרי הרבה יותר מדי זמן, מכבי חזרה ליחס חיובי באירופה. הנה, תסתכלו על הטבלה של היורוליג, ותראו אותה במקום הרביעי בטבלה, מסתכלת בהתנשאות חיובית מעל רוב קבוצות הליגה. כמה שהתגעגענו להיות קבוצה מנצחת – ככה זה מרגיש טבעי. זאת מכבי תל אביב, אם שכחתם במקרה.
אבל עם כל הכבוד לחזרה למסלול הניצחונות באירופה, כולל ניצחון מרשים במיוחד בהיכל השלום והאחווה וניצחון ענק בהיכל היאללה-מכבי-מלחמה ביד אליהו על סגנית אלופת אירופה פנרבחצ’ה של אוברדוביץ’ – הניצחון הכי גדול, והכי משמעותי מהתקופה האחרונה היה דווקא זה על הפועל ירושלים בליגה. זה היה ניצחון גדול דווקא כי הוא לא אומר שום דבר מבחינת ההמשך, ודווקא כי הפסד בו היה “סתם עוד הפסד ליגה לא חשוב” – ודווקא שם השחקנים התעלו, קולטון אייברסון שבר את השיניים תרתי משמע בניסיון לנשוך את האדומים שנואי נפשו (עליהם לא שמע עד העונה) ודי ג’יי סילי, שלא בדיוק גדל על הקרבות מול עדי גורדון באולם הישן במלחה נראה נחוש לנצח כאילו זה המשחק האחרון בחייו. ככה אנחנו רוצים לראות את השחקנים שלנו – נלחמים, מזיעים, שורטים – אם זה נגמר בסוף עם ניצחון דרמטי (תודה לך, ג’ו) – זה רק בונוס.
אבל ניצחון על הפועל ירושלים, יוקרתי ככל שיהיה, הוא רק המנה הראשונה. והנה אנחנו שוב ביום חמישי (אני עדיין לא מאמין שיש משחקי יורוליג בימים אחרים!) לכבוד המנה העיקרית. אנאדולו אפס היא קבוצה שוותיקי ההיכל זוכרים בתור אפס פילזן כשהם עוד היו הצגה של איש אחד – אבל איזה איש. פטר נאומוסקי המקדוני היה בשביל הקבוצה מאיסטנבול בניינטיז מה שאנתוני פארקר היה למכבי בעשור הקודם.
מה שגורם לי לחשוב? מי הכוכב הבלתי מעורער של הקבוצה הנוכחית של מכבי? אם מסתכלים על המספרים היבשים – די ג’יי סילי הוא השחקן שקולע הכי הרבה לאחרונה – והוא גם עושה הרבה מעבר לזה, עם משחק הקרבה והרבה רצון. אולי זה סוני ווימס, הכוכב הענק שהגיע אלינו בפגרה האחרונה (ותודה על ההחטאה בסוף החצי גמר במילאנו!), שלוקח לפעמים את הקבוצה על הגב ומצליח להכניס אנרגיה גם ברגעים הקשים. טוב, בעצם ההיגיון אומר שזה אנדרו גאודלוק – שמסוגל לעשות סל מכל מצב (מכל מצב!!!), ובאופן כללי מדובר במכונת הנקודות הכי גדולה שהייתה פה מאז הימים הגדולים של דורון ג’מצ’י. ואולי בעצם אלה הפועלים השחורים – גיא פניני, יוגב אוחיון וקולטון אייברסון, אלה שמשאירים הרבה זיעה ודם על הרצפה – ולא מוותרים גם כשהכל נראה אבוד. בעצם, ראיתם את הדאנק של ראד על הראש של כוכב ה-NBA אמאר’ה סטודאמייר? יש לכם ספק שיש יותר גדול ממנו?
אז זהו, שזה כנראה מה שכל כך מרומם נפש בקבוצה הנוכחית של מכבי – שאין לה כוכב אחד ענק וסביבו שחקנים משלימים – אלא יש קבוצה שלמה, שפועלת ביחד למטרה אחת. ברשותכם, אני אוותר על הפסקה הקבועה של “הקבוצה צריכה אתכם היום, אז אל תפסיקו לעודד” – כי זה ברור לכם, נכון?
