“לא משנה באיזה צבע תעודת הזהות שלו, אם הוא חוגג כריסמס או את חנוכה, ואם הוא גדל על טל ברודי – הוא אחד מאיתנו”. דווין סמית נכנס לרשימת 10 הקלעים הגדולים של מכבי באירופה, עמית סלונים עם טור מפרגן מהיציע
שתף כתבה
הטור מאת עמית סלונים (מתוך המגזין הדיגיטלי של מכבי FOX ת”א)
זה כל כך צפוי שזה כבר הפך לבדיחה. כשמכבי משחקת לא טוב ומפסידה, הפרשנים בתקשורת יודעים לספר בדיוק מה הבעיות שהובילו להפסד (אחרי שהמשחק נגמר), להתלונן על הבעיות בבניית הסגל (בדיעבד), ולסמן את האנשים שצריכים להתפטר (מכיוון שכל עיתונאי החזיר את המפתחות אחרי שהוא עשה טעות).
מצד שני, כשמכבי משחקת טוב ומנצחת – אותם פרשנים לא מספרים על המפתחות שהביאו לניצחון, לא מחמיאים לבניית הקבוצה המאוזנת ולא מסמנים את האנשים במועדון שראויים לקבל העלאה בשכר. במקום, אותם פרשנים סופרים את הדקות והשניות ששיחקו “הזרים” לעומת “הישראלים” – כאשר גם האחרונים מתחלקים לשתי תתי-קבוצות שלא קיימות בשום מקום מחוץ לעולם הכדורסל המקומי: “צברים” ו-“מתאזרחים”.
לפי הפרשנים יש היררכיה ברורה, הישראלים שווים יותר וצריכים לשחק יותר מאשר המתאזרחים, והזרים הם בכלל בעיה – כי הם באים והולכים, אתם יודעים – זרים. לא המילה הכי נעימה בעולם. הרי אנחנו מלמדים כל ילד קטן לא לדבר עם זרים, אז למה שנרצה לשחק כדורסל עם אנשים כאלה?
צפו בנקודות שהכניסו את סמית לטופ 10
אלא שבפועל, אם מתעלמים מכל מיני תיאורים בעייתיים מגלים אמת הרבה יותר פשוטה: לפעמים “הזרים” הם הרבה יותר חלק מהמשפחה והבית שלנו מכל מיני “ישראלים” שהגיעו לרגע ועזבו אחרי רגע. אולסי פרי, קווין מגי, לבן מרסר, דריק שארפ, ניקולה וויצ’יץ’, אנתוני פארקר, שרונאס יאסיקביצ’יוס, אריאל מקדונלד, נייט האפמן ועוד שמות של אנשים שלא נולדו כאן אבל הפכו להיות חלק מהמשפחה המורחבת של כל אחד מאיתנו עולים בראש כשחושבים על “זרים” שכאלה – וגם בקבוצה הנוכחית של מכבי יש לפחות אחד כזה, וקוראים לו דווין סמית’ – אחד “הזרים” שנטמעו כאן, והפכו להיות חלק מאיתנו במשך השנים.
בשבוע שעבר דווין נכנס לרשימת עשרת הקלעים הגדולים של מכבי בגביע אירופה אי פעם – וזו הזדמנות להוריד את הכובע, להצדיע לו ולהודות לו על השירות הנאמן לאורך השנים. אם מכבי היא משפחה – אז דווין הוא הפטריארך. אם מכבי היא פלוגה צבאית –דווין הוא הקצין הכי בכיר. אם מכבי היא יער – אז דווין הוא העץ הכי חזק, עם השורשים הכי יציבים.
וזה בכלל לא משנה באיזה צבע תעודת הזהות שלו, או אם הוא חוגג את הכריסמס או את חנוכה ואם הוא גדל בילדות על משחקים של טל ברודי בשחור לבן – הוא אחד מאיתנו. אולי הוא לא מכביסט מלידה – אבל הוא הפך למכביסט בכל רמ”ח איבריו. אחד שתמיד מתעלה ברגעי האמת, ולא נשבר ברגעי המשבר. דווקא בעונה פחות מוצלחת, כשיש לנו האוהדים הרבה תלונות (חלקן מוצדקות) – כדאי לעצור ולתת כבוד למי שבטוח מגיע לו, ולדווין הצהוב מגיע הפרגון.
