במוצ”ש ניפגש כולנו בפעם הראשונה השנה באולם הביתי שלנו ונפתח עונה חדשה בדרך הטובה ביותר – נתחיל לרקום את חלומות העתיד תוך כדי שאנו אומרים תודה למי שרקם עבורנו את החלומות הקודמים.
מאת: אופיר פרבר
הזיכרון האנושי מורכב מאין ספור פרטים – צבעים, ריחות, מילים, מנגינות ותמונות. כל כך הרבה דרכים לזכור, כל הרבה דברים לזכור. אבל תמיד יש רגע אחד, רגע אחד שזוכרים, רגע אחד שמעביר צמרמורת בכל הגוף. רגע אחד שמסביר את הכל, שעונה על כל השאלות, שתמיד ייחקק עמוק בתוך הלב. בשבילי זה היה הפיינל פור במדריד, המשחק הגדול מול סיינה.
אני לא זוכר כמה נקודות הוא קלע, אני לא זוכר כמה דקות הוא שיחק ואני אפילו לא זוכר אם אפשר לומר שזה היה משחק טוב שלו. אבל היה רגע אחד, כשהמשחק נראה אבוד – עוד חילוף, ועוד חילוף, עוד תרגיל ועוד נסיון – שום דבר לא הלך, הראש חיפש פתרונות ולא מצא, סיינה הובילה בדרך לגמר גביע אירופה. הראש החל לכאוב כאילו רצה לומר שניסינו כבר הכל. הראש וויתר והעביר את הפיקוד אל הלב.
מחצית שניה, סיינה ביתרון מבטיח, ניקולה וויצ’יץ מביט מהספסל לעבר הקהל, הקהל מביט בחזרה ומתחיל לשאוג בשמו. האולם רעד – הראש וויתר והלב התחיל לעבוד. הוא עשה את הדרך אל ספסל המחליפים והקהל הריע – הריע מתוך הלב וזיק אחרון של תקווה החל להתפשט. הכדור אצל סיינה, עדיין במחצית המגרש שלהם. ניקולה עומד בהגנה ושומר. עומד? הקהל היה בטירוף וגם הוא. ואז, הסתכלתי עליו, כמו ילד שמבקש עזרה. השירה התגברה והוא פשוט התחיל לקפוץ במקום. זה היה הרגע. אותו הרגע שלא אשכח כל חיי. הרגע שתמיד יזכיר לי את 7 לב צהוב. את הרצון העז להחזיר לנו אהבה, את הרצון לנצח, את היכולת לשחק מהלב. את כמות האנרגיות המטורפת שעברה ממנו ליציע ובחזרה, הרגע בו הכל השתנה.
המהלך הזה לא נרשם בשום סטטיסטיקה, אבל כל מי שהיה במדריד, כל מי שנכח במשחק יאמר בפה מלא שזה היה הרגע שבו מכבי חזרה למשחק, אם תרצו – קפיצת הניצחון. הרגע הזה, היה בו כל מה שדרוש כדי שנוכל יום אחד לשבת עם הנכדים ולספר להם מי היה ניקולה וויצ’יץ.
הרגע הזה מסביר לנו איך זה ששחקן זר התאהב כל כך בחולצה הצהובה ובמדינת ישראל. הוא מסביר לנו איך זה ששחקן קרואטי נוסע במולדתו עם רכב בעל לוחית זיהוי ישראלית, איך זה שאפילו שכשהוא עזב הוא הצהיר שזה עוד לא הסוף – שהוא עוד ישוב, בין אם כשחקן ובין אם כאזרח גאה וכדי להטביע את החותמת הוא אפילו הצטלם עם חולצת הוותיקים של הקבוצה. הרגע הזה מסביר לנו למה כל כך אהבנו אותו ולמה כל כך נתגעגע והרגע הזה מסביר לנו למה נזכור אותו כאחד מגדולי השחקנים ששיחקו כאן אי פעם.
לפני 5 שנים, אחרי נס ז’לגיריס הבלתי נשכח, כתב אחד הפרשנים על השדים שמסתובבים על תקרת ההיכל הזה, היכל נוקיה. על הקירות האלה שראו כבר הכל. כמעט הכל.
במוצ”ש נזכה לחזות באחד הערבים המרגשים ביותר כשנזכה להיפרד ממנו, מ – 7 לב צהוב. נכון, אולי נזיל דמעה,אפילו השדים יתרגשו, אבל הוא כבר אמר שזה לא שלום אלא רק להתראות. כי ככה הוא הלב, הוא לא יכול ללכת רחוק מדי, בטח לא לאורך זמן. במוצ”ש ניפגש כולנו בפעם הראשונה השנה באולם הביתי שלנו ונפתח עונה חדשה בדרך הטובה ביותר – נתחיל לרקום את חלומות העתיד תוך כדי שאנו אומרים תודה למי שרקם עבורנו את החלומות הקודמים.
תודה לך ניקו, מכל הלב.
